לפני 14 שנים. 1 במרץ 2010 בשעה 12:35
מילה ארוכה..
תמיד אני עוברת מקיצון אחד לשני. ושומדבר לא מכוון.
ואני שואלת את עצמי, איך לעזאזל אני מגיעה למצב הזה?
איך אני מצליחה למשוך טיפוסים כל כך הפוכים...ולהימשך? איך?
בין סופר קינקי לסופר שמרן
בין דרמה קווין לאייס קווין
ועוד שלל טיפוסים הזויים בדרך שהצלחתי איכשהו להימנע מהם...
זו בעייה אצלי? שכל פעם שאני מסיימת עם משהו אני חושבת לברוח לקצה השני,
והוא איכשהו באורח פלא מוצא את דרכו אליי?....אני מזמינה את זה או משהו?
נמאס לי להיות פלסטלינה
לנסות להתאים את עצמי כל פעם מחדש לתבנית אחרת
וכל פעם עוד קצת מחומר הליבה נעלם.
אפשר לומר שזה היה מהתחלה. ז"א זה 10 שנים של היעלמות איטית...
ופעם חיבבתי אותי.
עכשיו אני כבר מבולבלת מדיי בשביל לומר מה נשאר.
