אבל ככה זה, לא? חוזרים לכתוב בתקופות הרעות כשאין כל כך למי לפרוק.
או כשלא רוצים להעיק יותר מדיי על מי שכן מוכן כבר לשמוע קצת.
אז הנה אני פה גם היום, ואיכסה לי.
העבודה התחילה רע, מספיק רע שאין לי חשק בכלל לחזור לשם.
אני פשוט לא טובה תחת לחץ.
יותר מזה, אני זוועת הזוועות כשאני תחת לחץ, אני מתפרקת כמו ילדה בת 5 שחטפו לה את אמא.
רע רע רע. ומחר יש לי 10 שעות רצופות מזה. טפויומאט.
עוד דבר רע אחר, עכשיו מהסוג הדבילי, זה שהבחור עדיין בהכחשה - ספק אם רק מולי וספק אם גם מול עצמו, שהעניין הזה לא עובד, והעניינים כביכול מתנהלים כרגיל. מצידי אחרי אינספור נסיונות דיבוב פשוט אין לי כוח לייצר שיחה רצינית איתו. הוא נותן תחושה כל כך לא נעימה של 'למה את מכריחה אותי לצאת מהמוד של הסמול טוק יא פולנייה כבדה', שאני מעדיפה פשוט להתעלם מהמצב. גם ככה תחלופת המילים בינינו היא רק וירטואלית וכל כך קטנה, שזה נראה כאילו עדיף לתת לזה פשוט להתפוגג לאיטו.
האמת היא שהייתי מעיפה אותו מכל המדרגת בשנייה אם הוא היה סתם זר, אבל בגדול הוא לא ואני מעדיפה כמה שאפשר למנוע אוקוורדנס בעתיד. זו הסיבה למימדים הגדולים יחסית שהסיפור הזה תפס, פשוט מהתחושה שהסיפור הזה תקוע.
אבל באמת שזה כבר מקבל הרבה יותר מדיי מתשומת הלב שלי, אז אני מכריזה בזאת - לעצמי - שמבחינתי זה גמור, ואם הוא רוצה לתחזק את ההזייה הזו אז שיעבוד על זה לבד.
ואני בכלל אמורה לישון, מחר עבודה :\
לפני 14 שנים. 3 במרץ 2010 בשעה 0:52
