כל מיני אנשים מתחתנים ומביאים ילדים וכל מיני דברים כאלה, שנראים לי ממש מוזרים
בגיל אנחנו עם מספרים ממש דומים - ועם זאת זה מרגיש לי כל כך תלוש, כל כך רחוק ממני...
ומסתבר שיש עוד אנשים שמסתכלים עליי בכזו עין בוחנת, של "מתי גם את מתכננת?" (למה הכל מתחרז לי היום?)
והאמת היא שזה פשוט עושה לי בחילה.
מצמרר אותי לחשוב על זה, בעיקר דברים כמו 2.4 ילדים ומשכנתא עד גיל 50.
אין לי שום תכנון להגביל את עצמי בכזו צורה ואני לא יכולה לדמיין את זה גם במרחק של 10 שנים מעכשיו...
זה מרגיש פשוט לא קשור אליי.
אפילו זוגיות לטווח ארוך לא נשמע לי כמו תכנית מבטיחה, במיוחד לאור הנסיון שלי עד היום או התצפיות שלי על נסיונם של אחרים...
וזה לא שאותי לא מפחיד להיות "זקנה ערירית", כזאת מטורללת עם שיער אפור ארוך ו-18 חתולים שמנים,
אבל לא נראה לי שזה הדרייב הנכון לעשות צעד שאמור להוביל אותי לכיוון ההפוך.
וגם, כאמור - "אמור" זה שם של דג.
הכי מצחיק אותי איך אמא ואבא כל כך מתפלאים שלא באה לי טבעי השאיפה ללכת בדרכם.......ממש בדיחה.
לפני 15 שנים. יום רביעי, 26 במאי 2010 בשעה 2:05