Eyes Wide Shut

מרגישה שדברים מערערים אותי, או את התחושה שלי לגבינו..
או האמת מה שבראש שלי עכשיו זו רק ההצהרה שהוא כן היה רוצה באיזשהו שלב להמשיך את השושלת...
ואני ממש שוברת את הראש, חזק, המון זמן כבר,
אם אני לא מרגישה את זה היום בכלל - האם זה עלול בכל זאת להגיע אי פעם?
האם חוסר הרצון עכשיו זה עדיין סוג של מרד נעורים שנשאר בי, עד כמה שאני מתעבת את כל הקונספט הזה (של למרוד במוסכמות סתם כדי להיות יוצא דופן..)
כלומר, ברור לי שעוד לא ממש התבגרתי בהתאם לגילי, אבל עדיין,
אם אי פעם זה אמור לבוא, לא אמור להיות עכשיו לפחות איזה קמצוץ של תחושה שאני מתישהו ארצה להיות...אמא של...יצור אנושי כלשהו?
(ברררר)

אולי אני צריכה לעבור לאירופה, שם בערך 50% מהילודה זה רק של מוסלמים..פפף...
אבל באמת אני תוהה למה כל כך מעט חושבים כמוני..
למה כל כך הרבה אנשים ממהרים לעשות ילדים, כשרק לחלק, אפילו לא כ"כ גדול מהם, זה בכלל מתאים. אם לאופי, או ליכולת, למצב הלוגיסטי או הכלכלי..
הרי אם אתה מביא אדם לעולם ולא עושה הכל, אבל הכל כדי לתת לו כל דבר שהוא צריך, בעיניי אתה סוג של בנאדם חרא. כי מי נתן לך רשיון להביא ילד רק בשביל להתנהג אליו כאילו הוא הביא את עצמו עליך בלי ששאל אותך.
ילד זו המחוייבות הכי גדולה בעולם, יותר מקריירה כמנכ"ל גוגל, יותר מנישואים לאפיפיור אחרי שהוצאת אותו מהארון Oo ..יותר מהכל.
צריך לקחת הכל בחשבון מראש.
מה אם יהיה לו איזשהו מום? האם תוכל לממן את כל הטיפולים הכי מבטיחים כדי שיבריא או שתגיד "זה מה יש לי ו'ככה אלוהים רצה לעשות אותו'"? והאם תוכל לשאת את ההשלכות הנפשיות, האם תוכל לתמוך בו מנטאלית ופיזית, גם אם יצטרך שתחליף לו חיתולים כשיהיה בן 40?
האם תוכל להתמודד עם זה שהוא יצא עם אופי לגמרי שונה ממה שתכננת, והוא ילד גם חננה וגם טיפש, או ערס ביריון או פושע אלים עבריין סוחר סמים סרסור...או החליט להיות חרדי שונא ישראל או היפי מסטול אוכל פטריות בגואה או כלומניק מבחירה או מטורלל עם פיצול אישיות או דכאוני שחותך את עצמו או חולה איידס.
מה תעשה?
אי אפשר לשלוט בזה.
אתה חושב שאם הייתה לך אופציה לחזור לגיל 20 ולוותר על הרעיון מראש, שהבאת לעולם ילד שסובל ואתה סובל.. היית עושה את זה?

אני לפחות יכולה להעיד על עצמי בוודאות -
הייתי מעדיפה לגדל כלב.