ז"א לדאנג'ן ולהוויה הבדסמית ולקהילה וכל זה, למרות שהיא קריפית לגמרי ויש פה ריכוז דפיקויות מאוד גבוה שמאוד לא תורם לאיכות הסביבה ולבריאות הנפשית שלי...
ובכל זאת.
משהו חסר לי.
אני מרגישה כ"כ פרווה בשנים האחרונות.
אמנם אני מאוד אוהבת את השקט והשלווה שלי, אבל זו הייתה צלילה מאוד חדה מכל הבלגאנים והריגושים והדרמות...
אני לא יוצאת בכלל. אני כ"כ career oriented שאני אפילו לא שמה לב לזה עד שאני לא חושבת על זה. אני כבר מדלגת על כל עדכוני המסיבות בספרצוף בלי להרגיש בכלל.
אפילו ויתרתי על הופעות שרציתי לראות השנה מתוך מחשבה שזה יפריע לי לעבודה באיזושהי צורה 😲
אני כ"כ מרוכזת בלהיות עצמאית ובלהצליח לבד, שממש נתקפתי פחד מלהיעזר או לעשות משהו במשותף עם אדם אחר...
אני אפילו בזוגיות של לבד. לא רואים שומדבר קדימה, כל אחד מתכנן את העתיד שלו ורק נחמד לנו לספר על זה ואח"כ לחמם אחד לשנייה את הגב בלילה. ואל תדברו איתי בכלל על ילדים.
לאן הגעתי? עד כדי כך קיבלתי טראומה מהזוגיות העקומה שראיתי בבית?
או מהסטטיסטיקות בחוץ? או שהתאכזבתי כל כך עד כדי אטימות?...
לא יודעת איך לקרוא לזה.
לפני 13 שנים. 21 באפריל 2011 בשעה 13:41
