שיערתי לעצמי שזה יקרה בסופו של דבר.
He came around.
רק שעכשיו אני ממש כועסת. ומאוכזבת.
לא מצליחה להבין אם זה אמיתי...ואם זה לא מאוחר מדיי...מבחינתי..
שבוע שלם אכלתי לעצמי את הראש. טיפסתי על קירות. רבתי עם עצמי.
בשביל שבשיחה של פחות משעה הוא יבין מה הוא רוצה ממני.
למה זה היה צריך להגיע לכדי זה, למה לעזאזל הוא בכלל משתף אותי, כאילו אני מעורבת בהחלטה.
היה מאוד מופתע שאני לא מנסה לשכנע. ונפעם מההסבר של למה אין לי גם שום כוונה לנסות.
בסוף, כל סוף, אמר שהוא לא מתכוון לאבד אותי...
אני לא יודעת אם הייתי צריכה לתת לו להגיע למצב הזה. שיש לו בכלל אופציה להחליט לקבל אותי.
אם לא הייתי צריכה לומר, 'עכשיו כשהחלטת מה אתה רוצה אני צריכה לחשוב מה אני רוצה ממך."
אבל אני כל כך שונאת משחקים.....כבר החלטתי מזמן...
עכשיו אני לא יודעת אם אני באמת כועסת או שרק האגו נפצע.
ואני גם לא יודעת אם אני מאמינה.
כבר הייתי בסיפור הזה.....
ולא תמיד אומרים לכם, "אם יש ספק אז אין ספק"?
מין הסתם, גם כשלא ניסיתי למכור, משהו בטוח עשה את זה. גם אם זה הטוסיק היפה שלי.
אז....איך אני יודעת שבעוד שבוע, חודש, זה לא יחזור?
מעצבן אותי שעם כל השאיפה למודעות עצמית גבוהה
אף פעם לא ידעתי להבדיל בין אם נשבר לי הלב ובין אם נשבר לי האגו.
לפני 13 שנים. 1 באוקטובר 2011 בשעה 13:07
