אם את הכל היה אפשר להביע במילים, לא היינו זקוקים לאמנות.
את מה שקורה במוח אפשר לכתוב, אבל מה שמתחולל בלב נועד לצאת בדרכים שהשפה לא צועדת בהן.
הצבתי אותה על הספה במשרד, עירומה על הגב ואזוקה ידיים לקרסוליים, ברכיים מקופלות ופישוק רחב וגמיש שפוער בפניי את האנטומיה המלאה של הואגינה.
שדיה נותרו עגלגלים גם בשכיבה והפטמות הבהירות הזדקרו בנוקשות של קור מזגנים וציפיה מפוחדת.
עיניה מכוסות, ואני יושב ומצייר אותה בעפרון ומכחולים.
מידי פעם, אחרי הקווים בעפרון קשה, אני מרים את מטלית הניקוי של המכחול (חיתול טטרה ישן) ומצליף לה בחוזקה על החזה, הבטן או בין הרגליים, וכועס שזזה לי מתנוחת הציור.
כשאני עובר לשלב בניית הצללים אני מחדיר לה דילדו רוטט ונותן לו לעשות את שלו בתוכה.
במעבר עם המכחול על שכבת הצבע הבהירה אני שופך עליה מעט מים קרים ורואה את גופה מתפתל.
אני מניח על פניה את רגליי, מסיים קווים אחרונים בשיער ומדגיש את העיניים.
אני חותם עליה גופה וגם על הנייר. שתי יצירות בערב אחד.