כותבת את הטקסט אלייך ממני באהבה
לביאה קטנה...
כשגדלתי, כלביאה מתחילה בג'ונגל הזה שנקרא כדור הארץ..הלכתי לאיבוד...
התרחקתי מהשגר, מבסיס האם, הלכתי לשוטט לי בג'ונגל לבדוק מה בידיוק קורה פה...לביאה סקרנית...
לא הקנו לי את הערכים והמיומנויות להיות הציידת שנועדתי להיות.. נעלמתי...נעלמתי מהמוכר.. והכרתי מה שלגונגל היה להציע לי...
פגשתי הרבה חיות...
חלקן היו גדולות ומפחידות כך שהעדפתי לא להתקרב, חלקן היו שונות ממני כל כך שהמנגנונים שלנו פשוט לא תאמו... חלקן נבהלו מהחזות החזקה מבלי לדעת, שקיים שם משהו רך, עדין ופגיע...
אז ניסו לפגוע...וגם הצליחו..
פציעה על פציעה, שריטה על שריטה ..
מלקקת אותן וצופה בהן הופכות לצלקות עם הזמן..פוסעת בג'ונגל..גדלה לתוכו ובו.. עייפה וחלשה..
לביאה שגדלה בחשיבה מתמדת על איך צריך להיות ומה לעשות.. לביאה שגדלה להיות מובלת.. שהלכה אחרי ההמון, שלא הצליחה להבין מי היא, שלא הצליחה לגבש זהות...
אבל בפנים...
בפנים ללביאה קיים אינסטינקט חייתי... והוא חזק מכל מפגע שקרה בדרך.. האינסטינקט לצוד..
לאכול.. לשרוד..
להיות מסופקת... להצליח לכבוש...
לקלוט את הטרף ממרחקים...
להנעל עליו..
לארוב לו...
לבחון כל צעד שלו..
לחשב כל מסלול...
להרגיש כבר את הטעם שלו בפה..
לתקוף...גם אם זה אימפולסיבי, אינסקנטיבי...
הרי הצורך ההשירדותי חזק מהכל והלביאה צריכה לאכול...
לתפוס...
לחכות לאט לאט...לכניעה מוחלטת..
להרפייה של הטרף תחת הפה...
ולבסוף.. להרגיש את הסיפוק ..שהמטרה הושגה..
הלביאה עדיין מחפשת את זהותה.. עדיין מובלת.. עדיין לא מכירה ביכולות שלה, במי שהיא נועדה להיות.. מה שבטוח... הדרך לשם תהיה מעניינת ...
