My book

משהו שונה קורה לי 

הכתיבה כבר לא יוצאת ממני כמו פעם בשצף...

מנסה להזכר מה היה שונה אז כשכתבתי הרבה מעכשיו.. 

יותר רגוע לך?

יותר טוב לך? 

את כותבת רק כשרע לך? 

אולי את יותר מכונסת בעצמך?

אולי את פחות מחוברת לעצמך?

אולי את יותר מחוברת לעצמך?

זה משנה בכלל?

יש לי תשובות מורכבות לכל אחת מהשאלות האלה, כמובן, הרי אני עשיתי מאסטר בלאכול לעצמי את הראש... אבל זה סתם יאריך את המשוואה ולא בטוח שיגיע הפתרון... עכשיו אני כותבת וזה מה שחשוב, חופרת! 

בגדול, 

הייתה לי תקופה יפה.. 

תקופה של תובנות, של העמקה, של גילוי...

גיליתי צדדים בי שלא חשבתי שקיימים בי או שידעתי שקיימים ברמה מסוימת אבל הודחקו כמעט לחלוטין..

למשל צורך בהענקת כאב... 

גיליתי את הצורך שלי להוציא אגרסיות שיש בי בצורה פיזית, את הרצון שלי לשמוע את הצליל של המכה שבא מהיד שלי כשהיא נוחתת על תחת...

גיליתי שזה עושה לי משהו בגוף... התרגשות, אדרנלין, מן הרגשה כזאת שיש לי מלא אוויר בריאות...

גיליתי את זרמי החשמל שיש לי בקצות האצבעות כשאני בטאבו מסתכלת על סשן הצלפות... 

לא הכרתי את זה בי.. 

אני גם לא יודעת אם יצא לי להמשיך להעמיק ולהכיר כי מי שנוח לי להכות אותו לא באמת מרשה לי להכות אותו 🤣

אם זה השיבארי שאני מוצאת שאני מוקסמת ומהופנטת ממנו..

מדגדג לי לחוות מזה להקשר.. להרגיש את מגע החבלים על הגוף..

למסור את עצמי לאדם שהרוויח את האמון שלי ואת הזכות לשים עלי את החבלים שלו...

גם זה היה זר לי...

חלק ממה שגם קרה בתקופה היפה הזאת זה שאני מרגישה יותר בנוח בעור שלי...

קצת יותר שקט לי בראש בדברים מסוימים, כאילו את החזית הזאת הצלחתי להשתיק ולהרגיע ועכשיו המים שקטים ושטוחים...

זו תקופה שהתחברתי לעצמי כאישה, כיישות מינית.

לא כאשת מקצוע, לא כחברה, לא כבת או אחות,

אלא כאישה שדאגתי להדחיק הצידה...

פתאום היא צצה לה, ואני מזה אוהבת אותה וכיף לי איתה, התחברנו ממש טוב, לא בא לי שהיא תלך ואני קצת מפחדת מזה שהיא תלך....

אני מאחלת לה להשאר 

מאחלת לי ולה להמשיך את המסע הזה..

להשאר מחוברות לעצמנו תמיד..

להעז..

לפגוש את האנשים המתאימים והראויים בדרך..

לחוות.. ללמוד...

 לא לאבד את הראש, אבל טיפה פחות לאכול לעצמינו אותו...