שונאת את המונח הזה, אבל מה לעשות...
כשהייתי ילדה הייתי רזונת, קטנטנה
אבל לא כולם נשארים ילדים, וגנטיקה וכל השיט הזה
אז גדלתי קצת - בבטן, בחזה, בישבן (כיתה ד', כן? בעיקר הורמונים)
בבית אכלנו בריא, ממש בריא. לא אורז ולא פסטה, לא ממתקים ולא חטיפים. לא מעדנים, לא משקאות קלים, לא מיצים, לא תפוחי אדמה ולא בשר מעובד. לא סוכר לבן. לא עוגות ולא עוגיות. בריא. עדשים וקטניות וקינואה וירקות בתנור וסלטים ואורגני וכל השיט הזה.
וההורים לא אהבו את זה שבכל זאת לא הייתי רזה. אז הם התחילו לטפטף - תעשי ספורט, למה את אוכלת כל כך הרבה, אנחנו משפחה של שמנים, את נראית כמו נהג משאית עם הבטן הזאת,... וזה חלחל. אמא שלי רשמה אותי, ילדה בכיתה ה', לתוכנית הרזיה. (הייתי 1.47 ושקלתי 70) (היום יש לי אותם נתונים בערך - 1.47 ו68.5)
וזה דופק את השכל. פאק, זה מזיין אותו לחלוטין. את כל ההערכה העצמית, את כל הביטחון, את כל תפיסת היופי של עצמך, של הסובבים אותך. זה דופק, שורט, מחרב.
אז שנאתי את עצמי. ממש שנאתי. והייתי אכולת קנאה כשראיתי את חברות שלי, שעדיין לא קיבלו מחזור, הרזות והיפות האלה. קיבלתי מחזור בגיל 10. הן, רובן, בגיל 15. התפתחתי מוקדם, ואכלתי כל כך הרבה חרא מזה.
וניסיתי לעשות כושר, וניסיתי דיאטות. ולא הצלחתי. ואז, לפני כמה חודשים, הייתה לי דלקת בקיבה - בחילות, הקאות, לא אכלתי כמה ימים. וירדתי 3 קילו. ואז הבנתי שזה לא כל כך קשה לא לאכול - אז לא אכלתי. והייתי עושה צומות של ימים, שהייתי רק שותה מים, והייתי אולי אוכלת סלט קטן בבוקר.
ירדתי 12 קילו בחודשיים.
עבד, סוף סוף. בשיא של ההרעבה שקלתי 58 קילו. ואז ההורים דאגו - פתאום זה משפיע, המילים וההרס שהם טפטפו לאורך השנים. אז הכניסו אותי לדיאטה מיוחדת, והכריחו אותי לאכול. ועשיתי ספורט, אז עליתי בהדרגה ל66.
עכשיו אני נעה על הטווח הזה - 66, 68, 64,... ומה הפואנטה? אל תגידו לילדים שלכם לרדת במשקל. לא בצורה ישירה. לא בלי להוות דוגמה ולקחת חלק איתם בירידה הזו.
תחנכו לאהבה של הגוף שלכם, שלכן, כי פאק איט - לא כולם אותו דבר, ורזון זה לא הסטנדרט, וזה לא הממוצע וזה לא המטרה.
תנו לעצמכם.ן חמלה. וקבלה. וחיבוק ענקי.
אני לומדת לאהוב את עצמי אחרי הרבה מאוד זמן של תיעוב. אל תעשו את זה לילדים/אחיינים/וואטאבר שלכם.ן. ילדים זוכרים. הם מרגישים, וקולטים, והם נבונים. אל תפגעו בהם עם מילים לא רגישות.
