היי! זו הפעם הראשונה שאני כותבת משהו בסגנון יותר ארוך ומפורט, מוזמנים.ות להשאיר ביקורת והצעות לשיפור! ☺️
היא הולכת מהר במורד הרחוב, העקבים שלה נוקשים. היא תמיד הולכת מהר, ועכשיו, כשהיא מאחרת, היא כמעט התעופפה על הרגליים שלה, חצאית שמלתה כמעט חושפת את האוצרות מתחתיה.
היא עומדת מול השער שעליו כתוב '56', מהוססת משהו. הבית יפה, סגנון אירופאי כפרי, עץ כהה וחצר מהממת. היא לא התמהמהה ונכנסה בעד השער החורק, נקשה על הדלת, נשימתה קצרה ומהירה מהספק ריצה ספק הליכה שעשתה עד לדלת הזו מתחנת האוטובוס.
הדלת נפתחה והוא עמד מולה, גבוה ממנה בכמעט חצי מטר, עיניו רעבות אליה. היא חייכה וצחקקה, מלאת עונג לראותו אחרי שבועות שלא. הוא אימץ אותה אליו לרגעון קצרצר ואז הכניס אותה פנימה, עמד מאחוריה ונקש באצבעותיו - היא מייד ירדה לברכיה, כמו שאימן אותה - ידיים מאחורי הגב כאשר כל יד אוחזת במרפק השני. הוא התכופף וקשר עליה כיסוי עיניים - היא התפתלה מעונג, היא אהבה הפתעות. צעדיו התרחקו ממנה והיא נשארה במקומה, ברכיה כואבות מהרצפה הקשה. נקישות עקביו סימנו לה שהוא חוזר, והיא שמעה קרקושים ודנדונים של משהו - היא נשכה את שפתה בחיוך, מגורה יותר מרגע לרגע.
"קומי"
היא קמה, ידיה עדיין מאחורי גבה, והוא דחף אותה קלות עד שהלכה למרכז החדר. רוכסן השמלה נפתח והיא עמדה מולו בעירום, המזגן קירר את זיעתה וכעת הייתה מכוסה עור ברווז. "קר לך?" היא הנהנה. ידיה נקשרו מעליה לאונקל שהיה נעוץ בתקרה, והיא הייתה חשופה מולו, מתוחה מולו, בלי אפשרות להחביא את עצמה.
הוא ליטף את פטמותיה שהתקשו בקור, צבט אותן וחייך כשאנחת עונג נפלטה ממנה והמשיך ללטף בעדינות את עורה הלבן, הרך, שהיא מרחה בקרמים ובשמנים על מנת שיהיה מושלם ברכותו. היא התמסרה למגע והתרככה, התמסרה לחבלים שלקחו ממנה את ידיה.
"איחרת, בעשר דקות" אמר, ידו התרחקה ממנה בפתאומיות. "אני מצטערת, האוטובוס התעכב בד-" הסטירה השתיקה אותה, קולה החד הדהד בחדר. היא הייתה בהלם מהמכה הפתאומית, מהאווירה שהשתנתה לפתע. "אמרת פעם שאת אוהבת לקרוא, נכון?" שאל, קולו רך כמקודם
"כ - כן אדוני, אני אוהבת לקרוא" אמרה, מנסה להתכווץ ולהגן על פניה מעוד מכה
"פנטזיה?" שואל, והתחיל לחוג סביבה, להעביר ידיו כאילו באקראיות עליה, מרטיט ומגרה אותה
"כן אדוני, בין היתר" היא לוחשת, מתמסרת יותר ויותר למגע הקליל שלו, שוכחת מהסטירה המצלצלת
"מה שם הסדרה המפורסמת של ג'ורג' ר'ר' מרטין?" הוא שואל, קולו קשיח ובוחן למרות שיצא בלחישה
"שיר של אש וקרח, אדוני" היא לוחשת אחרי רגע של מחשבה "הכתיבה של מרטין פשוט מייגעת ומכבידה" רצתה להוסיף, אבל בלמה את פיה.
"ומה את חושבת שזה אומר לגבינו?" הוא שואל, קולו מחוייך והיא ידעה שחיוך זדוני עומד על שפתיו
פתאום היא נזכרה בנרות שראתה בחטף כשהוכנסה לבית
"הו, אני מקווה שאני טועה במה שאני חושבת, אדוני" הלוואי שאני צודקת!!! היא חושבת, ההתרגשות בשיאה והיא התחילה להרגיש רטיבות בין ירכיה
"את מוכנה?" הוא שואל, הסיר את כיסוי העיניים לרגע בשביל להסתכל בעיניה הזהובות, לראות את כל רגשותיה פרושים בפניו
"כן, אדוני"
הוא חייך את חיוכו וכיסה את עיניה בחזרה
"אנחנו מתחילים"