היא מצחקקת בחשש, עיניה מסתכלות למעלה לפניו. "לא?" הוא שואל, מבטו מעורר דגדוג בין רגליה ובמעמקי בטנה. "לא!" היא אומרת, מנסה לשכנע את עצמה, מבינה שעשתה טעות אבל מסרבת להתנצל.
היא הייתה מרדנית ביותר השבוע, ואפילו עכשיו, בכתיבת הרשומה הזו, היא חושבת על דרכים נוספות להתגרות במזלה.
היא לא מפחדת מעונש, לא. היא אחוזת אימה לגביו, ובצדק, אדונה היה הוגן כלפיה, ולא נתן חנינה לא הוגנת (וממש, ממש לא הגיעה לה חנינה). היא כל כך אוהבת את התחושה הזו, של הפחד והלחץ, הסיפוק והעונג שמתפתלים ביניהם בתוכה, מוציאים צחקוקים פראיים, מעוררים פזיזות ואומץ טיפשי
היא רוצה שהוא יעניש אותה. פאק, היא ממש רוצה. אבל לא עונש שהיא בוחרת - עונש שלו, ורק שלו. היא אוהבת לבכות מהכאב, להתפתל ולצרוח ולהתחנן. היא אוהבת להרגיש שהרוויחה את זה. היא אוהבת לאתגר את עצמה, למרות שלפעמים האתגרים שהוא מנחית עליה... מאתגרים. (אני לא צוחקת, הספרים האלה לא נמצאים בשום מקום, וחיפשתי, באמת שחיפשתי! ועם המענק שבקושי מגרד את ה1000 אין לי כסף לקנות אותםםםםם)
(אם למישהו יש את "חולית 1" או את "9 נסיכים לאמבר" - ומוכן להשאיל אותו - אני מאוד מאוד מאוד מאוד אשמח! אני שומרת על ספרים מאוד טוב)
