אתחיל מההתחלה - אני ואדוני לא נפגשנו שבועיים בערך, ובתוכם הבראטית יצאה ממחבואה והתחצפה בלי גבולות, עברה על כמה כללים ברורים והייתה לא מנומסת. הסיבה השנייה והעיקרית לעונש (-לפי מה שזכור לי, שהוסבר לי ברוב פירוט אתמול, אבל הייתי מרוכזת מידי בכאב בתחת שלי בשביל לשנן את האישומים-) היא שבשבועיים האחרונים הייתי מלאה בשנאה עצמית שצרמה מאוד לאדוני, ולכן היה צריך ללמדני לקח.
אז חזרתי מהקיבוץ שכוח האל בערבה ישירות לתחנת אוטובוס שכוחת אל גם היא בדרום השפלה ומשם אדוני אסף אותי ברוב התחשבות (בלי ציניות). כל הנסיעה הייתי מתוחה וחסרת סבלנות, חששתי מתגובתו על עוד משימה שלא עמדתי בה (הרשימה הולכת ותופחת) והייתי בטוחה שאכזבתי אותו. למען האמת, הייתי בטוחה שזו הפגישה האחרונה שלנו, כי הייתי כישלון נוראי בשבועות האחרונים, ופגעתי בעצמי למרות האיסור המוחלט, ולא עמדתי במשימות די קלות (לכאורה) שנתן לי
התקרבתי לרכב שלו, עם מבט מושפל, עם דמעות בעיניים
והתיישבתי במושב הנוסע, והוא משך אותי לנשיקה עמוקה, הרגשתי את המתח מתחיל להרפות. משם הגענו לחדר השכור, ואחרי שהייתי צריכה ללמוד לנשום עם זין בפה (הייתי צריכה לבקש הדגמה, אבל הישבן האומלל שלי ספג מספיק), נקשרתי למיטה בX, והעונש התחיל.
במילה אחת? קיין. ביותר ממילה אחת? כאב מלובן שחותך את הבשר וחודר לכל עצב באזור. צרחתי, ובכיתי, וכשניסיתי להכיל ולהגיע לסאב ספייס המיוחל לא הצלחתי - הכאב היה קשה מנשוא. מהר מאוד הגענו למילת הביטחון אבל, אויה, הרי יש כאן מלכוד - "המנוחה" שלי הייתה לקבל את הזין של אדוני בחור הצר מבין השלושה.
וזה המשיך - קיין, בכי, צרחות, אפילו כמה קללות (אבוי לה לבושה), מילת ביטחון וחדירה (זיכרוני מטושטש משהו בחלק הזה, אנא סלח לי מראש)
אחרי כן "ניהלנו" שיחה - אני מוצצת, כמו זונה טובה, והוא מדבר. העיקר שאמר "אנחנו צריכים לדבר"
בשיחה, ממנה חששתי יותר מכל, הועלו הקשיים שלי, שאני חווה בקשר ביננו - זה לא קל שהוא נשוי, ורחוק ממני גאוגרפית. ואני לא דופקת חשבון לאף אחד - למרות כל המצקצקים בתגובות שצצים מידי פעם - אבל זה קשה, והתייעצתי עם כמה "כלובאים" אחרים על זה
בסוף "הגענו" להחלטה שאני יכולה לפתוח את הקשר, כפי שידיד הציע בהודעה שאדוני קרא
הקלה? כמובן. פחד? לא יכולה לתאר במילים עד כמה.
עוד קצת בכי, מקלחת ועונש על זה שעוד פעם הייתי מרשעת לעצמי (היי, עדיף לעצמי מאשר לאחרים, נכון?), והפגישה נחתמה
לסיכום - היה מדהים, כואב, מטלטל ומלמד. השיחות בין לבין, תוך כדי ובסוף לימדו אותי כל כך הרבה דברים עלייך, אדוני, ועל זה שאני צריכה להפסיק לחשוש שתנטוש אותי (למרות שזה לא יקרה, ואצטרך עוד כמה שיחות עידוד בשביל להיות בטוחה). תודה, אדוני, אני אוהבת אותך, גם כשקשה לי.
