זה היה נצח
או אולי שנה
היה קר, כפור צורב, חודר לעצמות ונושך את הבשר
היא הייתה לבד
הכל שקט, כל כך שקט, דממה של קבר
השלג בולע הכל
קר ושקט, בודד וכואב וחשוך
כל כך, כל כך חשוך
כבר קשה להזיז את הידיים, הבהונות כבר נטרפו, ניצודו בידי חיית הקרח שלא תשבע עד שתאכל את כולה
היא הייתה נרדמת ומתעוררת לסירוגין, שוקעת בכפור, קופאת לאיטה בעולמה, קבורה תחת מעטה השלג החונק, הקר
היא חלמה
חלמה על דבר ששמעה באגדות, בסיפורים - על צבע ואור, על פרחים וחיות, פרפרים וציפורים ואיילות
היא חלמה על זה, ולא הצליחה להיזכר איך קוראים לזה
היא נאחזה בתקווה שיום אחד, בעתיד, היא תראה את הפלא הזה, את האור, השמש, הפרחים והפרפרים
מתוך השקט הגיע רעש, רעש לא מוכר
מעין קולות ריסוק, קולות ניפוץ וגריסה
היא התעוררה מתרדמתה, הסתכלה מעליה, לחושך, ופתאום אור הציף את עיניה, אור שמש
ואחרי שהסתגלה היא ראתה פנים, פנים מנומשות וחיוורות, עם עיניים ירוקות וחיוך יפהפה
היא נזכרה במילה שניקרה במוחה - אביב. הפנים האלה, האישה הזאת שפרצה את החושך האינסופי, שהאירה את העולם - אביב. היא הייתה אביב.
היא נתנה לה יד, וכשהבינה שהיא לא יכולה לזוז היא עקרה אותה מתוך השלג
עיניה הוצפו - הכל סביבם פרח, ורק היא הייתה בחלקה מלבנית של שלג
סביבם היא מה שהיא קראה עליו - אביב, עם פרחים ופרפרים ואיילות ושמש - אבל כל היופי הזה לא השתווה לה.
הירוק סביבה לא הצליח לחקות את הירוק של עיניה, והיה אפרורי לידו
השמש שהאירה את העולם הייתה רבע מהשמש שהייתה בה, בעיניים שלה, שהציצה מבעד לנמשים שלה
הפרפרים שהיו בחוץ לא היו אפילו קרובים לגודל הפרפרים שהיו לה בבטן.
היא ריחמה פתאום, על אותם מספרי סיפורים וכותבי אגדות, שחשבו שהם יודעים מה זה אביב. הם טעו, ומה שהם ראו היה חיקוי זול של האישה הזו.
כוח טבע, כוח חיים. היא הייתה החיים עצמם אולי, האור ששווה להילחם עבורו.
היא הייתה האביב.
