הגבר מטיח את המילה בילדה הקטנה, שבדיוק חזרה מהגן. הוא שאל אותה אם אכלה את כל האוכל, וצעק עליה את המילה הזו כשהוא רואה שהוציאה את הנבטים מהכריך והשאירה אותם בקופסת האוכל. הוא לא נתן לה לאכול ארוחת ערב באותו היום.
כשהיינו בכיתה ה' המורה למדעים עשה ניסוי - הוא התיך בדיל (מתכת) על גזייה ושפך את הנוזל הכסוף והרותח לכוס מים - והתוצאה הייתה כדור קוצים כסוף, כמו קיפוד ים ממתכת, דוקרני ועוין וכואב.
המילה תוקפת אותה שוב, כשהיא יותר גדולה - היא בכיתה ב', והיא גנבה מדבקות מהאוסף של אחותה הגדולה. הפעם, בפעם הראשונה והאחרונה שנתפסה בגניבה, היא שיקרה לאביה שאין לה מושג היכן המדבקות. כשנמצאו באמתחתה היא לא יצאה בזול - וסימנים כחלחלים עיטרו את עורה ימים לאחר מכן.
המילה הזו, הצלילים שלה, תמיד העבירו בי חלחלה. כל כך אלימה, תוקפנית, לא נעימה. החל מהש' השורקת כמו שוט לפני פגיעה, והק' הקשה, הקורעת שבאה אחריה. הר' המתגלגלת כמו רעם, ואז 'נית' שחותם את הכל - הצלילים הקשים, האלימים, כמו כדור מתכת מקוצים, כמו זכוכיות מתפצחות על הלשון, כמו סטירה על לחי של ילדה.
היא כבר בת 16, וכבר מזמן התרגלה לתפקידה - להגן על אימה, על אחיותיה הקטנה והגדולה, מפני הזעם האימפולסיבי שלו, מפני ההרס והאלימות. היא למדה מהר מאוד איך להעלים את המכות הצבעוניות, וידעה מצוין להיזהר מהידיים הגדולות, הפוגעות. היא אומרת בלחש למחנכת מודאגת את מה שעל ליבה - את האלימות והכאב, הפחד והאימה. הוריה נקראים לשיחה והמילה הנוראה הזו עוד פעם חותכת אותה - שקרנית. שקרנית. שקרנית.
