קטנטונת

היא יודעת שאסור לה לאכול ממתקים אחרי השעה 20:00

 אם ולו קובייה אחת של שוקולד, או חתיכונת של עוגה, או אפילו כפית של דבש תגיע ללשונה, היא תהיה פצצת אנרגיה בלתי ניתנת לריסון. התסמינים יתחילו כך - צחקוק מתגלגל ומרושע, ואז קולות של דילוגים וקפיצות במורד המסדרון. אז, היא תנסה לרסן את עצמה, ותעמוד במקום, עיניה פתוחות לרווחה, ותבהה בנקודה ברצפה. ואולי תיכנס להתקף צחוק, אם יש לך מזל.

אז הערב ירד, והוא הלך לחדר עבודה, לשלוח אימיילים אחרונים ולסגור את כל הקצוות של היום. היא התגנבה, במכנסי הפיג'מה הבהירים עם הארנבות וגופייה (כי עדיין לא כל כך קר) למטבח. בשקט בשקט, בשיטה שלמדה במחנה קיץ, היא טיפסה על השיש ופתחה את ארון ההפתעות (שלמרות שהוא היה בטוח שהיא לעולם לא תגלה, oh boy כמה שהוא טעה)

היא מצאה את מה שהיא חיפשה בקריאת ניצחון אילמת - שוקולד. כ"כ. הרבה. שוקולד.

היא ירדה מהשיש, שלוש אצבעות יקרות מפז בידיה, ועמדה לזלול אותן בעונג כשהיא הבינה דבר נורא - שקט מידי. אין תקתוקי קלידים, אין חריקות של כיסא משרדי. 

היא הסתובבה לאט ופגשה את עיניו המשועשעות-נוזפות-רכות-קשות, ואת ידו המושטת.

המבט שלה היה קורע לב - עיניה הגדולות, עיני כלבלב שהסתכלו למעלה אליו (היא פחות ממטר וחצי, אז היא הסתכלה מלמטה על כולם), הידיים שלה, שגוננו על השוקולד שסיבך אותה בכל הצרות הללו, והשפתיים שלה, שכמעט התחילו לרעוד מפחד שהיא אכזבה אותו.

היא נתנה לו את המעדן השמימי וחיכתה לעונש שלה, ואחריו היא התכרבלה עם הדאדי שלה עד שנרדמה, מאושרת ומדושנת עונג שהוא היה בטוח שהיא נתפסה על ידיו בטעות.