פעם, לפני כמה שנים, הייתה נערה. עיניה חומות בהירות, אפה מקושט נמשים ושפתיה בשרניות וורודות.
היא הייתה עצובה - כי היא התמודדה, לראשונה בחייה, עם שיברון לב. והיה לה כואב, וקשה, ועצוב ובודד.
בשלהי אוקטובר היה טיול שנתי, והמסלול האחרון היה העלייה לחרמון. ברגל, ממג'דל שמס עד מצפה שלגים, היא וחבריה עלו. עשיתם את זה פעם? אם לא, אתאר לכם
אחרי גובה מסויים כבר אין אדמה. העצים, השיחים והקרקע האדמדמה נעלמים, ומתחלפים באבנים גדולות. אבנים ענקיות, שטוחות, אפורות. זה היה יום אפור, יום סגרירי של סתיו - סתיו כמו בחו"ל, עם רוחות ועננים.
היא לא דיברה במהלך כל המסלול. חבריה צחקו ודיברו, מלפניה, והיא השתרכה מאחור, נאבקת על כאבי שרירים וברכיים, חושבת ושוקעת בעולמה. היא חשבה על החיים. על הכאב העצום שדוקר בה, על הייאוש ועל האובדנות שליוו אותה כמו צל. ואז היא חשבה על האבנים - מה הן ראו, מאז שנוצרו, אי אז מלפני מליוני ומאות מליוני שנים? מה הן שמעו? כמה אנשים הלכו עליהן? ילדים ומבוגרים, בני זוג אוהבים ויחידים שבורי לב? כמה שבטים קדומים ישבו עליהן, כמה דם נשפך וזרם ביניהן?
ואיך הן עדיין כאן? בעולם הקיצוני הזה, במקום השומם הזה? בחורף קפוא ובודד, ובקיץ חם ועוין.
היא שקעה במחשבות, אבודה ובודדה, חושבת על הקיום הזעיר שלה, על זה שהיא והכאב שלה הם נקודה מיקרוסקופית ביקום, גרגר חול בכדור הארץ, כל כך חסרת חשיבות
ומתוך החושך הזה, מתוך העולם השחור הזה ששקעה אליו, נקודה אדומה הופיעה. בתוך כל האפור, בין סדקי הסלע, חיפושית מנוקדת טיילה לה, וגרמה לנערה לחייך. לחייך, כי אם החיפושית הקטנטנה הזו יכולה לשרוד פה, גם הנערה יכולה לשרוד. אם היא יכולה להתמודד עם כל הקושי והפחדים שיש בעולם הזה, גם הנערה יכולה. ואם היא גרמה לנערה לחייך, בלי להתכוון לכך אפילו, ולהוסיף אור ותקווה, אולי גם הנערה יכולה להועיל, ואולי גם היא מביאה אור, בלי לראות את זה אפילו.
שנה וחצי לאחר מכן, לאחר שלושה ניסיונות התאבדות, אחרי חורף קשה וחשוך, כואב ובודד, כשהשמש הפציעה לראשונה על הפצעים המדממים, הנערה קעקעה על עצמה חיפושית - להזכיר לעצמה, תמיד, שיש תקווה - גם במקומות העוינים ביותר.
