כאב נעים

"[השם שלי], מה שלומך? איך עובר היום?"

לפעמים אני כל כך צריך לשמוע את ההקלטה הזו שלך בווטצאפ.
שבריר שנייה שאני מאמין שאת עדיין שם, מעורבת, יודעת, נוכחת, חיה.
והמציאות קוטעת את האשליה והגעגועים אלייך הם גלים. לפעמים מציפים את הרגשות ולפעמים קצת נרגעים.
אני כל כך מתגעגע לראות את עינייך, לחבק את מותנייך, למחוץ אותך עד כדי שחרור קליקים בגב, להרגיש את גופך מהמגע בשמלתך המשוחררת.
כבר כמעט שלוש שנים שאת לא שם. את אינך. לעולם.

-"אני מתגעגע אלייך. מה אעשה כשחשפתי בפנייך כל כך הרבה?" מילים מלאות משמעות אך חסרות כל רגש בפני הפוקר שמוציאות אותן. "ואת כבר לא נמשכת להתערבבות בתוך אותן מצוקות, תשוקות ופנטזיות..."

-"אתה מושך אותי, אבל אני מחפשת משהו אחר בתקופה הזו. זו תקופה מדכאת מאוד עבורי וחסר לי משהו שירים אותי ברוממות רוח". הכנות היא כואבת אך מרפאת. "יש פנטזיות שנועדו לא להתממש". דיברנו על זה כמה פעמים בשלושת המפגשים שלנו.

-"תודה. מקווה שאולי מתישהו עוד ניפגש". כותב מילים, אבל יודע שיש סיכוי גדול שהסיכוי אפסי.

-"לך תדע, אולי עוד ניתקל מתישהו".

והמילים נגמרו, ונשאר רק הגעגוע.

המון דברים לא פתורים.
קשת של מעגל שלא ייסגר.
כבר שוכח לאט לאט את תולדות חייך,
אבל את הרגש, הכעס, העצבות והאושר
והאהבה והמין והעירום והחיבוקים-
הם חרוטים עמוק עמוק.
אותם לא אשכח עד שאפגוש אותך שוב.

לזכרך, אהובה שסגדתי לה.

פתאום נזכרתי בה, איך באותו ערב פורים תכננו ללכת למסיבה.
לא מאוד התחשק לה ללכת, אבל הצלחתי לשכנע אותה.
הסטתי את השמיכה מעליי ודאגתי שהיא תהיה מכוסה- שלא יהיה לה קר. היא נשארה במיטה,  עירומה, תחת השמיכה, לישון עוד קצת. אני התחלתי להתארגן, תוהה איך להרכיב תחפושת מהאביזרים שבבית. גופי העירום משתופף ומתכופף לקחת תחתונים בינתיים, לשים לפני שאחליט מה בדיוק ללבוש למסיבה.

לפתע כאב חד וחזק בלחי הישבן. לא הבנתי מה קרה, והיד באופן אינסטינקטיבי נשלחה למקור הפגיעה. מצאתי את עצמי סוטר בטעות בחוזקה לחברתי, שנשכה בעוצמה את פלח ישבני.
הייתי כל כך מופתע. התנצלתי בפניה, רציתי לראות שלא פגעתי בה חזק. "למה עשית את זה?", שאלתי בהיתממות, מרגיש את סימני השיניים שבעור. ידעתי בדיוק למה היא עשתה את זה. היא אהבה לנשוך. היא אמרה לי לא פעם, שזו הדרך שלה להראות חיבה. פשוט הייתי מופתע הפעם- לא ידעתי שהיא ערה. גם מעולם היא לא נשכה את אחוריי, למרות שיצא לי לקבל ממנה נשיכות בעבר, בעיקר בכתפיים ובגב (הייתי מצלם לה לפעמים את הצבעים המתחלפים לאורך הימים- משטף דם אדום וטרי ועד כחול ובסוף צהוב). "הייתי חייבת", היא הייתה מופתעת בעצמה ומיששה את לחיה הכואבת.

כדי שתסלח לי, עלה לי רעיון שדי רציתי בעצמי שתעשה, אבל הפעם היה לי תירוץ טוב לבקש.
ביקשתי את סליחתה, הסברתי כמובן שזה היה בטעות, ושתחזיר לי סטירה, הכי חזקה שהיא יכולה.
העפת הסטירה המצלצלת מכף ידה הפתוחה, עינגה את כל חושיי. הרגשתי את פניי רוטטות ועורי מאדים ומתנועע כאילו בהילוך איטי כנגד הטחת המכה ברגע המגע עם פרצופי. זו הייתה הצפת אושר, לזכות להיות עם אישה שיודעת להחזיר לגבר כגמולו.