יש משהו ממכר בתחושות חוסר האונים, בחבל שמתדהק כשאני מנסה למצוא תנוחה יותר, במשיכה של השיער שלי לאחור כשאני על ארבע, באצבעות שלוחצות על קנה הנשימה שלי, לפותות סביב הצוואר.
אני לא רוצה להפסיק, אני רוצה לחוות את זה כל יום. כל לילה ליתר דיוק, בימים ללכת לגן, לשחק על הילדים, לרוץ אחריהם, לצעוק עליהם כשהם מגזימים עם השטויות, לספר להם סיפורים, ובלילות להיות על הרצפה, עירומה, בלי יכולת לזוז, לנשום, לשלוט על הגוף שלי.
תמיד ניהלתי חיים בקצוות קיצוניים, בבוקר עובדת עם ילדי חינול מיוחד, בערב שפחה, זונה וכלבה. מראשון עד חמישי הולכת כחילונית בלבוש מינימלי ובשישי שבת עם המשפחה לבושה כדוסית טובה וצנועה. בימי באולפנא (בית ספר לבנות דתיות) תמימה לחלוטין אבל בלילות סקסטינג והחלפת ניודס ברחבי האינטרנט. ולעיתים תהיתי אם הפיצול הזה טוב לי, אם זה לא מרחיק אותי מ"האני" שלי. ואז הבנתי שהאני שלי הרבה יותר מורכב משחשבתי, ושאני נהנית להיות גם וגם וגם, האם זה מפרק לפעמים? מתסכל ומדכא?
אולי.
