מתחביביי לשוטט בצאט, בכל זאת נהנית לקבל יחס מידי פעם. במהלך שיטוטי יש המון טיפוסים שנתקלים בי. אני שומעת לעיתים את המשפט "את יבשה" או טענות שאני לא פועלת מספיק לפתח שיחה. אז בגדול חוץ מזה שיש לי בעיית תקשורת קשה ואפילו יצא שכינו אותי "נכה רגשית"(אף אל פי שזה כינוי מוגזם מאד כי אני בנאדם מאד רגשי), אני מדברת עם כל כך הרבה גברים שאין לי כוחות, זמן או מוטיבציה לפתח שיחה עם כולם, להתחיל מ"היי" להמשיך ל "מה שלומך" ועד לחלק המאד מקורי "טוב אז למה את הכי מתחברת בעולם הבדסמ?". בנוסף אני טיפוס פסיבי, אני אוהבת שמנהלים אותי, שיחות איתי, סקס איתי, לא אוהבת ליזום (בעצם כן, אבל אם אני יוזמת זאת לחלוטין מתוך התגרות) אוהבת שאחרים עושים הכל, אז תעשו טובה תחשבו אתם על נושא שיחה ואל תתקעו לי "אז על מה את רוצה שנדבר?" שנינו יודעים למה פנית אליי וזה לא כדי לשוחח איתי על מזג האוויר.
ככה או ככה מוצאת את עצמי המון רודפת אחרי הזנב של עצמי. עוד האשמות שיצא לי לשמוע זה שאני לא מתמקדת. זה אולי נכון אבל קשה להתמקד כשאני מוצפת בפניות, בדרכ סומכת על תחושת הבטן שלי אבל מה לעשות לפעמים גם היא מטעה.
כרגע ממשיכה באסטרטגיה הטובה ביותר שהיא להיפגש עם מי שמרגיש לי נכון ולראות מה קורה. אעדכן אם אמצא סוך סוף מישהו להתמסר אליו, שיכבוש אותי מנטלית ופיזית, שייתן לי את כל תשומת הלב שאני צריכה.. למה גברים נוטים להבטיח לי שיש להם את כל הזמן שבעולם אליי, ושהם יכולים לתת לי את תשומת הלב שארצה אבל כשהקשר מתהדק פתאום אין להם זמן אליי?
😕
