אתה אוהב קטעי קריאה, ואני אוהבת לכתוב כשאתה מבקש ממני. הפעם לא ביקשת אבל בכל זאת המילים יצאו.
מישהי הסבירה לי לאחרונה שאני מנסה למלא את עצמי אבל הבור רק הולך וגדל, כמו בור שחופרים בים, בחול הרטוב, ואז ממלאים אותו במי מלח שרק מעמיקים את הבור.
אני באמת מנסה תמיד למשוך את עצמי למקום טוב יותר, זה לא עובד. אני מנסה להקיף את עצמי באנשים שאכפת להם ושמנסים לעזור אבל משכנעת את עצמי שאין לי שום דבר לתת להם בתמורה, אז למה שהם יישארו? אז מעדיפה להתרחק עד שיעזבו.
בגלל זה לא מאמינה שתישאר הרבה, ולכן גם רוצה למצות את הזמן שאתה פה. כי פוחדת שתברח.
אני חוזרת שוב ושוב אל דפוסים פוגעניים. אבל גם כשאני מנסה לעבור תהליך עם עצמי, הנורות האדומות מתחילות להבהב, יש צפצופים, סירנות והגוף שלי נכנס למצב התקפה, תוקף את עצמו כמו עיוור. ואני נכנסת לשדה קרב, פגיעה מתמיד חסרת יכולת לעצור, להאט, לשלוט במצב. בחוסר אונים מוחלט. אני לא רוצה להרגיש ככה, אבל גם מכורה לתחושה הזאת, של ההתנתקות, אני לא פה, אני לא שולטת בסיטואציה, הגוף שלי מגיב, לא מגיב, זה לא משנה כי יש לי אפס יכולת שליטה, המילים יוצאות, לא יוצאות, זה רלוונטי, הגוף קופא, יכולת התנועה פוסקת, אני ניטחת ברהיטים, אז מה? זה לא אני. אני מתנערת מכל אחריות על המעשים, הבחירות ומי שאני.
לפני שנתיים. 11 ביוני 2022 בשעה 19:57