היא שכבה במיטה, על צד גופה, פניה לכיוון הקיר ורק גבה נראה לעין, כל אדם העובר ליד החדר היה משער כי היא נרדמה ממזמן, אבל היא לא נותנת לעצמה להירדם, לא נותנת לעיניים להיעצם ולשינה לסחוף אותה, כי כשהיא עוצמת עיניים קורים דברים רעים.
יד אחת מטיילת על גבה, מתחת לכותונת הורודה שלה. היא מדמיינת, אין אף אחד לידה. אבל חריקת המיטה נשמעת היטב כשמישהו מתיישב על המזרן, היא נותרת קפואה בתנוחתה, רק חזה הצנום שעולה ויורד במהירות יכול לסמן כי היא נוכחת וערה. המגע מלטף, נעים, היא כמעט משכנעת את עצמה שהיא חולמת עד שהיד יורדת למטה, מתגנבת אל תחתוניה. 'אמא' היא מנסה ללחוש, לצעוק, להוציא הגה, אך מיתרי הגרון שלה אינם נשמעים לפקודותיה, 'אבא' היא מנסה שוב, אבל הרעש היחיד שנשמע הוא קולו של המזגן. היא נותרת שקטה, דוממת, כמו בובה, בובה שלחייה נרטבת, 'אני בוכה?' היא תוהה לעצמה, או שמע יורד גשם? אין גשם, קיץ עכשיו, אתמול הלכנו לים, וגשם לא נכנס הבייתה. את בבית, במיטה בטוחה, היום יום- היום יום שני?
היא לא שומעת יותר כלום, לא את הגניחות השקטות שנפלטות לידה, לא את הרעש המתכתי של השעון הענוד על היד שנעה לפי קצב. רק את המחשבות שלה, שצועקות, אם אני אעצום עיניים אני אהפוך לפייה היא מבטיחה לעצמה, יצמחו לי כנפיים, יהיה לי שרביט, ואני אעוף, רחוק. עפעפיה נסגרים.
זה חלום היא ממלמלת לעצמה כשהרוכסן נסגר. זה חלום, ידה הקפוצה לאגרוף מבטיחה לה. מחר אשאר ערה, לא אתן לעצמי להרדם. זה חלום.
