מסתבר שאני לא מסוגלת להחזיק מערכות יחסים יותר משבועות בודדים. אני לא מתחזקת נכון, לא מתקשרת נכון, לא מתווכת את עצמי נכון.
אז המון קשרים מתפוצצים לי לאחרונה, בבום רועש או פשוט דוהים לאיטם. ועדיין מחפשת משהו יציב, עוגן. מישהו שאדע שהוא שם, לא ללילה אחד.
נכון, כיף לקפץ מזין לזין, ממיטה למיטה, מיד ליד. אני מתחילה את היום בחוסר אונים, לא יודעת היכן אסיים אותו.
אבל מתגעגעת לפעמים לתחושה שיש רק אחד שנוגע, שמכאיב, ששולט. אחד שמחוייב לדאוג לי. שלא אחשוש שייעלם יום אחד כשאהפוך לעול. כולם עסוקים, עבודה, משפחה, חברים, וכולם עוזבים כשקשה. לכן דיי מתחמקת מלהתחייב למישהו לקשר קבוע, מלבקש שיעגן ויאזן אותי.
פוחדת מדחייה.
פוחדת שיעזוב.
תמיד תהיתי איך לאחרים כל כך קל לעשות את הניתוק הזה, ליזום פרידה. איך רגע אחד אני חשובה וברגע שאחריו לא?
ולא. אל תגיד שעזבת לטובתי. לעזוב זה העונש הכי גרוע שאפשר לתת למישהו, אני לא מספיק טובה עבורך? לא מספיק אכפת לך בשביל להישאר. אתה מעדיף לעצום עיוניים ולחכות שהסערה תדעך.
אז נכון, קשה איתי, מורכב איתי וסוער איתי.
זו בדיוק הסיבה שאני צריכה עוגן.
(נכתב בלשון זכר כי גיליתי שאני פחות מתחברת לשליטה נשית בזמן האחרון, לא זורם לי טבעי כמו פעם. מוזר לי להעדיף גבר בתחום מיני, אבל אין ספק שכרגע שולט זה האידיאל מבחינתי)
