לפני שנתיים. 18 בספטמבר 2022 בשעה 16:52
מול התחושה שאתה לא שם כשאני מושיטה יד. הלב דופק כשאתה לא עונה לשיחת טלפון. לא לראשונה וגם לא לחמישית.
וכן אני תלותית. ילדה קטנה ותלותית. שצריכה שרק תגיד לה שהכל בסדר ותזיין אותה כמה שיותר מהר, כי ככל שאתה מתרחק התסכול שלי גדל, ואיתו הבררנות, פתאום לא מתאים לי לשכב עם כל אחד. לא באלי. למה אתה לא פה?
הבטחת שלא תעזוב.
לפעמים אני רוצה לשכוח, לפעמים אני רוצה להיזכר, מנסה להיאחז בעוגן, במשהו יציב, אבל הוא כל הזמן מתנדנד או שוקע, אז אני קופצת מעוגן לעוגן, בלי למצוא עוגן בתוכי, והסערה משתוללת, בטירוף, הורסת כל דבר שנקרה בדרכה, מטביעה את כולם, שולחת אותם למעמקים, לחשיכה, ואז אני לא זוכרת שום דבר.