הוא לפעמים בלתי נמנע, תמיד יש צד אחד שנושא ביותר אשמה מהשני, תמיד יש צד אחד שיכל להתאמץ מעט יותר ולשנות את פני הסיטואציה.
אבל לפעמים, לא משנה כמה פעמים היינו מסובבים את הגלגל אחורה, אף לא אחד מכם היה עוצר. כי לפעמים אני ממשיכה לחייך, לצחוק לדבר, לבקש כשתמשיך, גם כשהגוף רועד, והלב דופק.
ולפעמים אני פשוט שותקת כשאתה שואל אם זה כואב מידי, ולפעמים אני פשוט מניחה שמגיע לי שתשתמש בי, בכל צורה שהיא, גם כשלא נעים לי. כי לפעמים אני משתמשת בך להעניש את עצמי.
אבל אנשים לא מבינים שלא משנה כמה אשמה הם יעמיסו עליי, על חוסר אחריות, חוסר זהירות והליכה עיוורת. זה לא בשליטתי.
פוסט טראומה מעצבת אותך, מעוורת אותך, דוחפת אותך לקצה. טוב נדמה כרע ורע נדמה כטוב.
מיניות משוחררת, וחוסר זהירות לא מופיעים סתם כך, הם נולדים מכאב, מתחושה שרע יותר לא יכול להיות.
אז מי אשם?
אני. תמיד אני. או כך זה מרגיש
ואתה. גם אתה. למה? כי נפגעתי, כי פגעת.
מי אשם יותר?
כמה שהוגן או לא הוגן, מי שחווה פחות פגיעה, הוא הפוגע העיקרי. בין אם התכוון לכך במזיד או בדיעבד, באכזריות או בחוסר זהירות. בכוונה או בטעות.
ניצול הוא לפעמים בלתי נמנע
ככה הטבע
אכזרי.
