רק לאחרונה הבנתי שאגור בי כל כך הרבה כעס, על כל כך הרבה ניצול שחוויתי. הפוסט האחרון נכתב ברגע של הומור, שהתחשק לי לשתף, אבל הוא פתח אצלי כל כך הרבה סוגרים. כי תאמינו לי זה לא נגמר ב3 מקרים. וזה גם לא נגמר בעוד 2 מקרים שאפרט עליהם פה. זה פשוט לא נגמר.
אני זוכרת את הלילה הזה כאילו הוא היה אתמול, עישנתי כל כך הרבה כי ידעתי בדיוק מה הוא רוצה לעשות לי באותו הלילה, הוא אמר לי מראש שאם אני רוצה להישאר לישון אצלו זה יגרור משהו שלא חשבתי שאעשה, כלומר חשבתי שאעשה, אבל לא בזמן הזה, לא הייתי מוכנה לזה. הוא ידע שאין לי מקום אחר לישון בו והוא ניצל את המצוקה שהייתי בה בשביל לגרום לי להסכים לתנאים שלו, אז הוא השתין עליי במקלחת, גם כשגמגמתי לו שיוותר לי, וגם כשהתחלתי לבכות, וגם כשרעדתי, ושכל מה שרציתי היה להיעלם לחלוטין, לא להתקיים יותר, אני לא חושבת שהוא ידע מה הוא עשה לי באותו הלילה, איך הוא לקח ממני חלק מהאנושיות שלי, גולדן שאוור אמורה להיות פנטזיה מהנה אם עושים אותה נכון, לא חוויה מצלקת כשיש צד אחד עם הרבה כוח וצד שני שאין לו ברירה כי אין לו איפה לישון הלילה.
ועוד מקרה, די ישן, אבל אחד שגרם לי להבין בפעם הראשונה מהו אונס, זאת לא הייתה הפעם הראשונה שעשו בי משהו בלי הסכמתי, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שחבר בא ואמר לי "נאנסת" בלי מכבסת מילים, לא הטרדה, ולא מעשים מגונים. "חבר" ארגן לי מפגש שתמיד רציתי, מפגש איתו ועם חבר שלו שבא במיוחד מחול (עוד לא ידעתי שהוא בכלל נשוי) התרגשתי, נשארתי במרכז באותו הסופש במיוחד בשביל המפגש, קבענו להיפגש אצל החבר שבא מחול, שקיבל דירה מהעבודה, הגעתי, ורק כשהגעתי קיבלתי הודעה מאותו ה"חבר" שהכרתי שהוא לא יוכל להגיע, ושזה יהיה רק מפגש שלי ושל בחור זר שהכרתי באותו הרגע, אבל הייתי אופטימית, לא נתתי לזה להפריע לי, ושכבנו, אני והחבר שלו מחול, הבעיה הייתה שהיה לו זין גדול מהממוצע, וכשהוא חדר לתוכי התחלתי לצרוח, הוא לא עצר, למרות שביקשתי שיפסיק, והוא עצר רק כשראה שכתם דם מתפשט על המיטה, הוא שאל אם אני במחזור, אמרתי שלא, "אז כנראה שפצעתי אותך" הוא אמר בקלילות, אותי זה הפחיד, מפסיק הפחיד כדי שאעצור הכל, אבל עוד לא יכולתי לעזוב, הרי הוא עוד לא גמר. אז עשיתי לו ביד, כי הוא ביקש, וכי אני טיפוס מרצה וחשוב לי לסיים דברים בצורה טובה ומספקת, בשעה טובה הוא גמר, וכל מה שרציתי היה לברוח משם, זה היה בשבת, לא היו אוטובוסים, וגם לא ממש הייתי במצב לנסוע באוטובוס, ביקשתי שיזמין לי מונית, אבל גם לא פתאום לא היה כסף מזומן זמין, וגם לא גט טקסי על הפלאפון, לקחתי מונית בעצמי, רועדת וכמעט בוכה, מסתכלת כל שניה על המונה כדי לוודא שיש לי סכום מספיק, התקרבנו לדירה שלי וראיתי שעל המונה יש כבר סכום גבוה מידי, ביקשתי ממנו שיעצור לי פה ואשלם לו את מה שיש לי, אבל הנהג התעקש שהוא לא יכול לעצור, רק בכתובת שהזנתי באפליקציה, אזז נסענו עוד כמה דקות, וכמובן שהיו חסרים לי כמה שקלים, חטפתי צעקות ואיומים כשלנהג אין מושג מה קרה רק חצי שעה קודם לכן, הייתי כל כך נסערת שהתקשרתי לידיד, שהבטיח שיבוא בערב, סיפרתי לו מה קרה, משום מה שמתי דגש בעיקר על הנסיעה במונית, כי הייתי בטוחה שזה מה שהסעיר אותי, אבל הוא מיקד אותי, הסביר לי בדיוק מה קרה ושהנסיעה במונית אומנם הייתה לא נעימה, אבל לא הייתה החוויה המצלקת באותו היום. לא התלוננתי, כי נודע לי שהבחור נשוי, וכי הוא עלה באותו היום על מטוס חזרה לחול, כמה נוח, מצאתי מספיק תירוצים לא להתלונן, לא כי לא אכפת לי מהבחורה הבאה שזה יקרה לה, אלא כי אני לא מספיק חזקה בשביל להתלונן.
אני פשוט עייפה מהכל. יכולה למלא את כל הבלוג בפוסטים כאלו, אבל מה הטעם. זה לא שמשהו ישתנה, נכון?
