גיהנום של רגשות בעיקר, סיר לחץ של המון המון שנאה עצמית, בדידות, כאב. זה מצחיק כי אנשים שואלים אותי אז למה את נשארת שם? בגדול כי אני מעדיפה את הכאב המוכר הזה מאשר כאב חדש. אני לא סומכת על עצמי לבד, כבר יותר מפעם אבל עדיין לא. כי כשאני לבד והשדים יוצאים אני חוזרת לדפוסים ישנים. וזה מצחיק כי אני אפילו לא זוכרת איך זה מרגיש להיות שם אני רק זוכרת שזה היה רע. אני לא זוכרת הרבה דברים, כאילו זה נמצא איפשהו בתת מודע וזה פשוט קופץ כשאני חווה חוויה דומה ואז אני יכולה לומר אה ככה הרגשתי אז, שאר הזמן זה פשוט רדום אני יכולה לתת כותרת לסיטואציה שקרתה, פרטים או רגשות שהיו שם? לא זוכרת. וכולם בטוחים שאני אומרת את שני המילים האלו כי אלו זכרונות כואבים ואני לא רוצה להגיד אותם, לא. אני לא זוכרת, תלחצו מספיק חזק ואזכר אבל סביר להניח שלא בצורה נעימה ושלא תרצו להיות בחברתי שוב.
פואנטה? אין פה.
"להרגיש בבית" זה לא 2 מילים חיוביות. אין שום דבר רע בבית שלי כרגע, לא אחד כזה שתוכלו לשים עליו את האצבע ממבט אחד. אבל להרגיש בבית זה להרגיש דרוכה.
להרגיש בבית זה לדעת שאת לא יכולה לומר מה שאת חושבת, או מרגישה. להתלבש איך שאת רוצה. להרגיש בבית זה להסתובב עם גוש בגרון, לישון מלא כי זה הכי קל ומהיר, ולחכות שתחזור השגרה.
יותר מידי חגים רצוף.
דיי בטוחה שאלוהים מנסה להתנקש בי.
