איך דברים מטומטמים כמו מכה באף ממרפק של ילד מזעזעת חצי מהיום שלי מעלה פלאשבקים חלקם קרו חלקם החרדה שלי ממציאה ומבחינתה זה כבר מציאות, וכל פיפס קטן לא במקום מערער הכל, הכל.
ואני נושמת עמוק, מזכירה לעצמי שככה זה, לא הכל מסתדר, אבל הראש שלי דופק, פיזית דופק, המחשבות לא נותנות מנוחה וכל מה שאני צריכה זה לדפוק אותו חזק בקיר, דופקת אותו עד שמפסיק לדפוק, להפסיק לחשוב, לשניה אחת.
ואז אני מקבלת את מבוקשי, אבל כשאני מפסיקה לחשוב זה להרבה יותר משניה. הגוף קפוא, העיניים ריקות אני מאבדת תחושת זמן, לפעמים זה מרגיש כמו שעות כשזה דקה, לפעמים כמו כמה דקות וזה שעה.
ואני כבר לא יודעת מה נורא יותר.
מכה באף, ערערה יום שלם.
הזזת שולחן ערערה הרבה יותר מיום אחד.
וכבר נעשה קשה להתחמק מטריגרים, כשאני נמנעת מאחד אחר קופץ לו. כמו המשחק הזה שדופקים על החפרפרת ואז קופצות שלוש אחרות.
זין, אבל צפיתי התפרקות שבועית עוד אתמול, חשבתי שאחזיק מעמד לפחות עד שבת, אופס טעיתי.
