אני רק רוצה להבהיר למקרה שזה לא ברור מהכותרות גם של הבלוג וגם של כל פוסט שהכל פה הומוריסטי ואין לי באמת הפרעת אכילה.
עכשיו, איך אני יכולה להיות בטוחה שאני לא אעבור את הגבול הדק שבין תהליך בריא של ירידה במשקל לבין הפרעת אכילה? פשוט מאוד. כי זה מביך.
הפרעת אכילה זה מגניב ורומנטי כשאת תיכוניסטית בת 16-17, גג גג גג עד גיל 23, ואז כל החברות שלך מבזבזות את ההפסקה שלהן בלרדוף אחריך ולהכריח אותך לאכול והכל הכל סובב סביבך וסביב זה שמוודאים שאת אוכלת וכל הזמן מספרים לך שאת יפה ואת נאנחת בדרמטיות ואומרת שאת שמנה כשבמציאות את עור ועצמות. זה מגניב. עצם ההגעה למצב הזה מקפיצה אותך אוטומטית לטופ 5 של השכבה. (אגב זאת לא אני בת ה-16. זאת אנה מהכיתה המקבילה. רואים את הזאת מאחורה על המדרגות, עם חולצה צמודה לא מחמיאה, כתמי זיעה בבית שחי ויותר שוונצים משיער על הראש שאוכלת פיצה בשתי ידיים? יופי, זאת אני.)
אבל הפרעת אכילה כשאת נושקת ל-30? אין מביך כזה. רק מהפאדיחה אני לא מפתחת אחת.
וזה לדעתי צריכה להיות הדרך שלנו לטפל בכל תופעה לא רצויה. שיימינג ובריונות כל הדרך.
רוצים שגם נערות צעירות יפסיקו לפתח הפרעות אכילה? צריך להפסיק להיות עדינים איתן ולהגיד אוי מותק את יפה בדיוק כמו שאת בבקשה תשמרי על הבריאות שלך ולהתחיל להגיד מה את סתומה שאת לא אוכלת? אין לך שכל כאילו?
אותו כנל תופעת החרמות, האלימות, האנשים שלא מבינים את הקונספט של להצמד לימין במדרגות הנעות, דיבור בטלפון בתחבצ וכל אחיהם. כל תופעה שאנחנו רוצים להפסיק אנחנו צריכים להפסיק לדבר על המוסריות והסכנות שלה ולעבור במקום זה פשוט לעשות בריונות ולשטוף לכולם את המח שרק מפגרים לגמרי עושים את זה.
על הזין של אנשים שהם יוצאים חארות כלפי אחרים או פוגעים בעצמם, אבל אף אחד לא רוצה להיות הבן אדם המביך שכולם חושבים שהוא דביל.

