Harry Potter and the Chamber of Shitposting

אני לא מסכימה עם האמרה ש"אישה חזקה ועצמאית לא צריכה אף גבר".

כל אישה צריכה בדיוק 2 גברים בחייה כדי להיות מאושרת - יועץ מרושע ואויב מושבע.

את יודעת שיש לך את כל הדעות הנכונות כשמספר האנשים שחושבים שאת פמינאצית ממורמרת ובכיינית שתמות לבד שווה בדיוק למספר האנשים שחושבים שאת שוביניסטית-במסווה-של-פמיניסטית שהפנימה את הדיכוי ומנציחה את כל הסטריאוטיפים. 

הידעתם?

הכלוב בכלל הומצא כפלטפורמה להיכרויות ולמידה על בדסמ, ולא כפי שרבים חושבים - כפלטפורמה לריב עם מיזוגנים והומופובים.

התחביב שלי בחיים זה לאסוף מיילים מהאוניברסיטה שהחיתוך של הטקסט חתך בצורה מצחיקה

מבית היוצר של "פות הסמסטר" גאים להציג:

"עוף הרכבלית" ו"בור תרגיל הבית", בקרוב בבתי הקולנוע

אני ב2019: שמה כובע רחב ומעיל ארוך ומתגנבת לחדר כמו בסרטי בלשים משנות ה80, מסתכלת לכל הצדדים לוודא שלא עוקבים אחרי, נכנסת לחדר, נועלת בשלושה מנעולים, מקישה שלוש פעמים על ספר הבדיחות של דידי מנוסי כדי לפתוח מעבר סודי מאחורי הספריה, נועלת ב17 מנעולים נוספים, שולפת מחשב חד פעמי ורק אז נכנסת לכלוב. 

אני ב2023: משטפסטת בכלוב ישירות מהפאקינג טלפון, ממצב קוגניטו כמובן כדי שיהיה אפשר לסקרנשט דברים וגם כי למי יש זין להתחבר 200 פעם ביום, באמצע ארוחה משפחתית מול הפרצוף של אמא שלי כי הם גם ככה כולם רוסים שלא יודעים עברית.

קלייר: תגידי, את חושבת שיש אנשים שעושים לנו את מה שאנחנו עושות להם?

אני: מזתומרת?

קלייר: את יודעת, כמו שיש אנשים שאנחנו מגלגלות עיניים על כל פוסט שלהם ושולחות אחת לשניה עם הכיתוב "הדביל היומי", את חושבת שיש כאלה שעושים את זה גם לנו?

אני: כן, התכוונתי - מזתומרת ""חושבת""?

קלייר:

אני: אני יודעת שכן

קלייר:

אני: אני גם יודעת בדיוק מי

קלייר:

אני: יש לי רשימה

קיבלתי כמה מכתבים למחלקת התלונות של הבלוג (שהיא, למי שלא יודע, המחלקה המצליחה היחידה של הבלוג ומשתרעת על פני ארבעה כוכבי לכת בינוניים) על כך שההטרלות שלי לאחד באפריל פחות סופר אולטרה מגה דופר בומבסטיות ממה שהיה מצופה מהשיטפוסטרית העליונה של הכלוב 

אז רק רוצה להזכיר לכם שכפרע אני כולה שיטפוסטרית באתר שהוא המקבילה הוירטואלית לאברבאנל(הצעות לעלבונות פחות אייבליסטיים יתקבלו בברכה) יש מעט מאוד דברים שאני יכולה לעשות הנשק שלי הוא המילה הכתובה אני לא יכולה לצאת מהמסך ולהופיע בפתח הבית שלכם אז תרגיעו עם הציפיות בבקשה, או שאולי זה מה שאני רוצה שתחשבו לקראת ההטרלה של שנה הבאה

כרגע התלונות שקיבלתי הן רק מהקולות שבראש שלי אבל אני יודעת מה אתם חושבים בראש הכלוביסטי המעוות שלכם

אניוויי מקווה שעד אפריל של שנה הבאה כבר יהיה לי תחביב אחר למה אין מצב שאני מתעלה על שנה שעברה בחיים 

(האם הפוסט הזה הוא תירוץ להשוויץ בהטרלה של שנה שעברה? אולי כן ואולי לא, אבל בטח שכן!!! בטח!!! שכן!!!) 

אגב, תנוח דעתכם, כי לקץ הבלוג כן יש לי תכנית מפוצצת מוחות מסובבת ראשים מקפלת מעיים, אבל כל דבר בעתו. 

המיילים שכל החברות שלי מקבלות מרכזת הפקולטה: "ברכותיי, את מצטיינת נשיא הסמסטר!" 

המיילים שאני מקבלת מרכזת הפקולטה:

אין על הרכזת שלי בעולם היא ידעה שאין לי סיכוי להצטיין הסמסטר למה אני בפיגור של 14 שבועות מתוך 13 סה"כ כבר בשבוע השלישי לסמסטר אז לפחות נתנה פרס על זה שהטוטה שלי קסומה 

וזה, ילדים, חינוך אמיתי. 

צריכה לפרוק מדי פעם מחשבות, געגועים וכן, גם צרכים מיניים וכמו שכתוב בתורה no place like the kloov 

אני לא מרבה לדבר כאן לא על הרגשות שלי ולא על החוויות המיניות שלי כי אני לא מעריצה גדולה של לכבס את הכביסה המלוכלכת שלי בחוץ ו\או של להתבכיין אבל זה היה לפני שנזכרתי שהפלטפורמה הזאת אנונימית ובכלל מכפת לי, גם לי מותר לפרוק מדי פעם ולכתוב דברים רציניים או חרמניים אם אני רוצה.

בקיצור, הסיפור מתחיל בזה שהייתי מספיק נאיבית ונואשת לאהבה כדי לתת צ'אנס לזוגיות עם בחורה בשם ניצן, שכמו רוב הפרטנרימות שלי לא הייתה בדיוק הדבר הכי אחראי כלכלית בעולם. לניצן היה חלום להפוך לשחקנית מצליחה אבל לא מספיק הבנה איך לעשות את זה בצורה חכמה אז יצא שהתחביב המרכזי שלה היה בעיקר לשרוף את שעות היום שלה על עבודות ניצבות בכל מיני סדרות סוג ז שרק אלוהים יודע איפה הן שודרו. אתם ידעתם שבערך פעמיים בשבוע מחפשים כאן ניצבים לסדרות? אין כל כך הרבה סדרות בארץ, למה לעזאזל צריך כל כך הרבה ניצבים? 

כמו שבטח ניחשתם, להיות ניצבת, גם אם בכמות סיטונאית, לא באמת הגדיל את החשיפה שלה או זימן לה עבודות רציניות יותר, אבל זה כן זימן לה את דניאל, שם של סטוציונר, שלפחות היה לו את ההוגנות למלצר בבתי קפה בין "עבודות" הניצבות שלו. הם נפגשו בסט של איזה סדרה שכנראה בוטלה עוד באותו יום שבו צולמה ומאז נהיו ממש קרובים ולמרות שאני לא הטיפוס הקנאי הקשר הזה לא בא לי טוב בעין בכלל. ניצן הייתה נחושה לתקן את המתיחות הזאת ביני לבין ידידה החדש הניצב הממלצר אז היא עשתה את הדבר ההגיוני ביותר, שהוא לארגן שלישיה.

סתם, האמת שהיא ארגנה לנו ערב חברי ונחמד שבמהלכו גיליתי שדניאל דווקא נסבל יחסית. מאוחר יותר התגלה שגם הוא קינקי, מה שלא מפתיע בהתחשב בעובדה שדיאגרמת הון של אמנים וקינקסטרים היא פאקינג מעגל. בשרשור ארועים שאחסוך מכם, מצאתי את עצמי מוותרת לערב אחד על עקרון המונוגמיה שלי (שהוא, כידוע, קו האופי היחיד שלי פחות או יותר). אני לא יודעת מה בדיוק חשבתי לעצמי, אבל אני זוכרת שלניצן היה רהיט בדסמי מורכב (כבר סיכמנו את זה שהיא לא הייתה הכי אחראית כלכלית כן? לא בדיוק משהו שמישהי שמתפרנסת מחלטורות יכלה להרשות לעצמה) שהיה לו בסיס ריבועי מכוסה עור שעמד על ארבעה עמודי מתכת, שניים מתוכם היו גבוהים מהבסיס כך שהיה אפשר לחבר אלהם רצועות עור ולקבע עלהם אנשים במגוון תנוחות. קראנו לבד בוי הזה "הריבוע".

בקיצור, מצאתי את עצמי קשורה לריבוע עם עיניים מכוסות, נתונה לחסדהם של הבת זוג שלי והבחור המפוקפק שהיא הכניסה לזוגיות שלנו. זה היה אחד מהסשנים העוצמתיים יותר שעברתי. אני לא זוכרת לתאר אותו במדויק אבל אני זוכרת אימפקט ושעווה והרבה ידיים משוטטות עלי וזה היה קסום ומשחרר ומפוצץ מוחות ולרגע זה הרגיש כאילו הכל בסדר ואנחנו נגרום לזה לעבוד.

אבל הסשן נגמר ואיתו הקסם, וזמן קצר אחרי נחתה ההבנה שהקשר הזה לא יעבוד. זה היה קשר קצר ומוזר ואני לא גאה בו, אבל הסשן ההוא עדיין צף ועולה בזכרון שלי כל הזמן כשאני מעזה לתת לדמיון לפרוש כנפיים. אני לא זוכרת מתי חוויתי משהו מדהים כל כך.

עד שבוע שעבר. החדש שלי, שכרגע לא אמציא לו שם בדוי כי עוד לא הספקנו לעלות אחד לשניה על העצבים אז יש סיכוי טוב שהוא יזכה לתואר "בן זוג", מכיר הרבה יותר מדי אנשים שמארגנים פליי פרטיז שווים ומצומצמים קצת יותר מדי. חשבתי בטעות שאני זורמת ומגניבה אז הסכמתי ללכת איתו למסיבה כזאת, בלי מחויבות לכלום ובכוונה פשוט לזרום עם הסיטואציה. 
כשנכנסנו לעשות סיבוב בחדר המשחקים, תפס אותי הלם קל. בין הרהיטים המוצבים שם היה ריבוע. בדיוק אחד כמו שהיה לניצן, או לפחות, כאילו, אחד ממש ממש דומה.

אחרי כמה משקאות (או כמו שאני קוראת להם, "שיקויים", כי בואו, ראיתם איך אני מערבבת את זה?) הרגשתי פחות ופחות מביכה חברתית. 
הוא נישק אותי בחושניות ושאל אם אני סומכת עליו. הנהנתי, ואז הוא תפס אותי בשיער והוביל אותי לריבוע המקולל הזה.

שוב מצאתי את עצמי קשורה לריבוע ההוא, עירומה ועם עיניים מכוסות. הרגשתי את הידיים שלו מטיילות על הפנים שלי ואז יורדות לאט לכיוון הצוואר ועצם הבריח. בעצם, לא! זה לא הידיים שלו, זה ידיים אחרות. אני מתלבטת אם למחות, מתלבטת מה אני מרגישה, ואז אני מרגישה עוד זוג ידיים על הישבן שלי. אני מחליטה שאני מרגישה מדהים. מקסימום יש מילת ביטחון הכל טוב, לא על כל דבר צריך לחשוב כל כך הרבה. יד נוספת מטיילת לי על הבטן. פתאום אני מרגישה משהו חם על הירכיים האחוריות שלי. שעווה. ואז הצלפות עם משהו רחב. שוב שעווה. משיכה בשיער. יד נוספת (חדשה? ישנה?) דוחפת אצבעות לפה שלי. לא ידעתי כמה אנשים היו שם, אבל מאוחר יותר כשירדתי מהספייס ושאלתי גיליתי שיתר הנוכחים בחדר הצטרפו לסשן בשלב זה או אחר. זה היה בליל של תחושות קסומות וספייס מטורף, שעווה וקרח וצביטות וליטופים. לבסוף כשירדתי משם, הרגשתי בדיוק כמו אחרי החוויה הנוסטלגית שלי עם ניצן ודניאל. לא חשבתי אי פעם שאני אוכל לשחזר את התחושות האלה, אבל הנה, חוויה זהה בדיוק אחד לאחד, כל מה שלקח זה רק יתר משתתפי המסיבה.

כל זה רק בא להראות לנו... שסכום הניצבים בריבוע שווה בדיוק ליתר בריבוע. 

חחחחחחחחחח כעאלק צריכה לפרוק כעאלק צריכה לדבר על הרגשות שלי כאילו אני פיזית בכלל מסוגלת להרגיש רגשות שאינם רעב או פמיניזם

חג שיטפוסטרים שמח