סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

קושי לוגי

לזיין, כל שמוק יכול
לפני 13 שנים. 10 באוקטובר 2011 בשעה 19:39

תחשבו על המשחק הבא. כל משתתף מתחיל עם שקל בכיסו. בכל תור משתתף רשאי לבקש שקל יחיד מאחד המשתתפים האחרים. מי שמוצא עצמו ללא שקלים לאחר סיבוב שלם של כל המשתתפים, מפסיד.

דיי קל לדמיין מהלך של משחק בין זוג אנשים; האחד לוקח שקל לשני ואז השני מבקש אותו חזרה. לעומת זאת משחק בין שלושה משתתפים עשוי להתנהל אחרת; אם הראשון לוקח מהשני, והשלישי לוקח גם כן מהשני, השני מפסיד מייד.

-----

משחק זה בא להמחיש את קפיצת המדרגה המהותית בין אינטראקציה בזוג לבין אינטראקציה של שלושה אנשים או יותר. בעת מפגש חברתי כל אדם זקוק למקום משלו על מנת שקולו ישמע משם. בזוג, לרוב, קל לשני הצדדים להתמקם ולהפוך ליחידה אחת המתפקדת כמו שעון שוויצרי.

כאשר היחידה האחת נתקלת באלמנט חדש עליה להבין כיצד הוא יכול להשתלב בתוכה (אם בכלל), ולחשב את העלות אל מול התועלת של כל אחד מן הצדדים. בוודאי שלא מקובל שאחד הצדדים יצא מן המשחק.

-----

זוגתי ואני צלמים. היא השתכרה מכך, אני משתכר מדברים אחרים. לי אמרו לא מזמן שאני מדבר אל העולם במיניות. בעצמה קביעה זו אינה זרה לי, אך בעצם אמירתה מתפרש, לכאורה, שיש אנשים שאינם כאלה.

בכל זאת, אני אדם המדבר אל העולם במיניות. בעולם ובמדינה בה הגבולות בנושא הסקס כה רבים, זה קשה להשמיע את הקול שלי. את זוגתי פגשתי פה כשדברתי חופשי ודבריי נשמעו היטב. אמרתי לה שגם היא מדברת אל העולם במיניות ובניגוד אליי היא הופתעה מכך.

-----

הדוגמנית נכנסת אלינו לסטודיו (נו טוב, הדירה השכורה). היא יפה, חטובה, וזקוקה לחיזוקים קבועים לאגו על מנת להגדיר את עצמה. היא לא יודעת את זה, כנראה. אנחנו לא ננצל את זה לרעה. כללי המשחק פשוטים, אנחנו מתכוונים להפשיט אותה, להלביש אותה, וחוזר חלילה. בנוסף, אנחנו נצלם את זה.

צלם רוצה על פי רוב לתפוס את הרגע. (הרגע, אגב, שוקל איזה מגה אחרי דחיסה.) זוגתי ואני רוצים לתפוס את הרגע הזה של החיבור ביננו. אנחנו רוצים למצוא את הפטנזיות המשותפות שלנו בכל תחום, וליצור חדשות כאלה.

אנחנו משחקים בדוגמנית בכל דרך שמתאימה לנו, שמרגשת אותנו, שמלמדת אותנו משהו אחד על השניה, השנייה על האחד, ועל האדם באופן כללי. אולי אפילו אנו למדים על הדוגמנית, אם יש מה ללמוד ממנה. במחשבה שנייה, אם לא היה מה ללמוד ממנה היא לא הייתה הדוגמנית שלנו בכלל.

----
הסתובבתי עם המצלמה על הצוואר בקניון עזריאלי. נשים נעצו בה מבטים כאילו מעבר לעדשה יש עולם אחר, טוב יותר. אמונה זו דומה לאמונה בשבטים האפריקאים שהמצלמה גונבת את נפש האדם.

אני מחייך לעצמי. קליק.


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י