וואי כמה שאני אוהב להתמסטל.
עוד בתיכון הייתי מחכה לימי שישי לצאת לפארקים ולהשתכר.לשתות עוד ועוד.
היה בזה משהו משחרר הייתי חופשי לעשות שטויות, צחוקים ,להרגיש בנוח עם עצמי.
והכי חשוב, לשחרר את תחושת הכאב החזקה בפנים שאני לא באמת הייתי מודע לה, רק ידעתי שיש משהו עצוב שם בפנים.
אחרי הצבא זה היה לעשן וויד.
תדעו לכם שהייתי הכי טוב בלעשן. כל ערב החברים באים אלי ,כי לי יש את החומר הכי טוב ומעשנים.
החברים שלי קראו לי הdude.
הייתי מעשן מהבוקר עד הלילה.והאמת שהייתי יעיל,זה לא הפריע לי לתפקד.
גם זה נתן לי תחושת שיחרור מהכאב הפנימי הזה.
עד ש... הכאב הזה יצא למודע. הבנתי למה ככה כואב לי. מה הכחשתי כל הילדות שלי.
מאז העישונים כבר לא היו מועילים ,ההפך הם הפכו להיות חרדות,התנתקויות וכל דבר היה נשמע לי מיני.
אז הפסקתי לעשן. בתהליך ארוך וקשה.
היום אני כן אוהב לשתות אבל לעיתים רחוקות, אני כן אוהב פטריות אבל לעיתים עוד יותר רחוקות ורק בתקופות ממש טובות שלי.
הסטלה האמיתית שלי היום מגיע מתוך האקט של השליטה.
להיות משוחרר ממחשבות ,להרגיש את הגוף מרחף כשאני מריח אותך,מריח את הרגליים שלך.
כשאני סופג את המכות, בהתחלה הם כואבות ואז הופכות להיות עמומות וממכרות.
כשאני שומע את הצחוק היפה שלך מתגלגל באוזני ושומע את את האנחות הנעימות שלך.
אחחח ... זאת הסטלה הכי טובה ובריאה שקיימת עבורי ללא ספק.
