מאדאפאקה

נינה אמרה לי פעם שאת המעשים הטובים צריך לאסוף ולהסתיר באיזה מגירה נשכחת,לעומת זאת את הרעים צריך למסגר ולתלות.
גם כדי להזכר כמה היה טוב,וגן כדי לא להיגרר לזחיחות יתרה.שבת אחת של קייץ,עוד לפני שהכרתי לה את חיליק,ישבנו על כוס קפה עם האמא של הג'ינג'יות והעלינו אבל של זכרונות,האמא של.. אמרה ששום דבר טוב בעצם לא קרה בשנות ה-80 וכולנו היינו במצב רוח של להסכים איתה,לא בגלל החום,רק הלחות.ואז נינה אמרה,בעצם קרה משהו טוב,איי לוסט מיי וירג'יניטי אין ד'ה אייטיז'.וגם אנחנו ואז עבר הדיכאון.
צריך איזה היגיון בשיגעון,ככה אמרה לי תמי אחת פעם,ואחרי זה כיבתה את הטלפון באמצע המשפט,כנראה שהייתי מסטול או שסתם בילבלתי אותה.פגשתי מקסיקאית אחת על רכס,קראו לה אספרנצה אבל אני קראתי לה פטריק (כי כאלו שעונות לשם תקווה זה כבר נדוש).אחרי זה לימדתי אותה לשחות בבריכה בלילה והיא לימדה אותי לרקוד כמו באמריקה.היא הבטיחה ללמד אותי גם לעוף,אם יצליח לנו במסיבה בין העצים במטע הפקאנים.ממילא לא צריך לסמוך יותר מדי על הבטחות.בלילה שבין שישי לשבת שיחקנו מלך ההר על ערימה של קליפות שקדים ושחקנו מאובנים של צדפים מים התטיס.אינדיגו אומרת שדיכאון זה תירץ נהדר בשביל לא לעשות סדר אבל לכבס כשנגמרים התחתונים צריך,ואז כבר יוצאים מזה.ונעמרה גם הרבה יותר בקיץ מאשר בתל אביב.עוד יומיים יש המון ימי הולדת לארבעה אנשים שעשו לי דברים טובים בחיים.אחד ההרגלים המגונים שלי זה לקבץ ימי הולדת,כשיש שלושה או ארבעה באותו היום זה פי ארבע יותר שמח וקר.אולי זה גם יותר עצוב פי ארבע אבל העיקר שיהיה והרבה.אחרי זה היה חושך.מה שהיה נראה לי כמו עוגות של פרות ערביות היה בעצם תלים של חפרפרות ליד בסיס הטילים ממלחמת המפרץ.היו שם גם חצבים אני חושב,ומגדל שמירת סודות,ובקבוק מים מלא נפט סגור בסחבה ועיתון בן ארבעים שנה,בערבית.והדים של מסיבה או מלחמה אחרת,מזמן שבכלל לא דומה לזה שבו היינו שרויים בחומץ.
כמו ששם צחקנו לא בכינו שנים.אחרי זה אמרנו שחבל שליתוספרה לא פה,ושג'ינג'יות לא מתחלפות,הן הנקודות היציבות בעולם שאיבד אחד או יותר מברגי האחיזה שלו ועכשיו הוא תלוי על בלימה של יצרים וחייט המתכת של קישון (או של הג'לוד,שזו הגירסה המקומית לנחל ביוב).
הקולות של הבסיס בלבלו לי את האוזן הפנימית
וחצבים כמו נרות זיכרון לקיץ שהיה וישוב
שקו ירוק חוצה אותו
כמו הגבול בין הבטחה לאשליות.
אילאאאאאאאאאאאאאנית עוזרת הבית השבדית שלי,החזיקה לי שתי אצבעות שליטפתי חצי לילה, ועד ש החלטתי אם לעשן כבר נהיה שמונה בבוקר והאחות במחלקה האורולוגית באה להחליף לי את החלום.אחרי זה כנראה שנרדמתי.לכשהתעוררתי עמדה מעלי פטריק,המקסיקאית המטורפת ששכחתי לשלוח לה חור מול חור.היא כיוונה אלי אקדח חלוד מימי מלחמת קרים בחמים ואמרה לי שהיא נורא מצטערת אבל היא לא הצליחה למצוא אותי במסיבה.אחרי זה היא ירתה עלי והחטיאה.נשקתי לכל השפתיים שלה וליוויתי אותה בנגינה במסרק.הייתה שם גם היאחזות נח"ל שהייתה נטושה והיום כבר לא.ויהיה גם מחר,ואטיל ביצה.ועוד תהיינה פעמים נוספות.
חייט המחמד שלי שנולד בגובה שני מטר ועשרים ומאז הוא נהיה יותר נמוך ורחב (הזונה הגדולה מסאן פרנציסקוס הקדוש),קיבל פעם זימון לקבוצת הכדורסל של הילדים רק בגלל שהוא היה הכי גבוה ולמרות שלא הייתה לו קואורדינציה יותר ממה שאין לכלב מת.במשחק הראשון שלו הוא זרק פעם אחת לסל וקלע.אחרי המשחק הוא ניגש למאמן וברצינות העגומה של בני שש-עשרה חכמים מדי הוא אמר למאמן שהוא פורש מהקבוצה כדי לא לקלקל את הסטטיסטיקה שלו.אני כבר הרבה יותר זקן ממה שהוא יהיה אי פעם,וכבר החטאתי יותר מדי זריקות טטנוס כדי שיהיה לי אכפת,אז אני אמשיך לנסות.גם לי יש יום הולדת בקרוב.ואחריו ליתוס תיסע לטיול של כמה ימים ושלוש יבשות.ובראש שלי מהדהד שיר ישן שהראתה לי פעם ענת החברה של רותי
"ואני קטנה מידי מכדי לגעת בסוסי הים המרקדים על העפרונות"
וכל שנה שמגיע ה-18 בינואר נינה וחיליק מתחתנים,אפילו אם זה יוצא ברביעי.