כשאנחנו נמצאים בחוץ ומתבוננים סביבנו, נוכל להבחין בהרבה אבנים המוטלות לצדי הדרכים; בין שורשי העצים בחורשות וביערות; בתחתית נחלים. אבנים בצורות שונות, בגדלים ובצבעים מגוונים.
אבן אפשר להרים ולזרוק על דלת מעץ אלון... או דרך חלון זכוכית. אפשר לרסק אבן כנגד אבן אחרת... או לכוון אותה אל אדם.
אבל מה אנחנו עושים באבן?
אנחנו מרימים אותה, משפשפים אותה, מגרדים ומעבדים אותה זמן רב ככל שיידרש עד שתהפוך לערימת אבק ועפר.
אז אנחנו מחפשים זרע וזורעים אותו בערימת האבק. אנחנו מזים עליו קצת מים ומחכים.
הזרע נובט... ומת מיד.
אנחנו זורעים זרע נוסף ומשקים אותו. אנחנו מוודאים שהוא מקבל הרבה שמש.
הזרע נובט ומת.
שוב אנחנו זורעים. נותנים מים ואור שמש. ותוהים...כיצד יעלה הפעם?
שוב נבט... שוב הוא מת.
כל זה לא מרתיע אותנו. אנחנו ממשיכים לזרוע ולהזין ובזה אחר זה מתים הנבטים.
יום אחד, מצטברים הנבטים המתים לכמות ראויה של חומר. אנחנו אוספים אותו, טוחנים אותו ומערבבים באבק ועפר של אבן.
שוב זורעים, משקים וחושפים לשמש.
הפעם, הנבט גדל ומכה שורשים.
אנחנו זורעים עוד. כמעט כל הזרעים נובטים ונאחזים בקרקע... וכל אחד מהם מת בזמנו והופך לאדמה.
לבסוף, יש לנו מספיק אדמה כדי לנטוע עץ. העץ שולח שורשיו אל תוך האדמה וצומח. יום מגיע והעץ נושא פירות.
אנחנו חולקים את הפירות עם חברינו, שכנינו ואלה שיש להם מעט או לא כלום ואנחנו נהנים ביחד. בשקט.
אם שואלים אותנו מנין באו הפירות, אנחנו מספרים להם שהם נפלו מן העץ... שגדל מזרע... שנטמן באבן.
יש אבנים רבות סביבנו.
לפני 18 שנים. 29 באפריל 2006 בשעה 17:52
