קיקי הקטנה

של חוסר ביטחון

מתה על זה

קיקי ❤️

שלושה חודשים

כמה זה היה קל וחסר חשיבות בהתחלה 

אולי מרב שזה היה קל וחסר חשיבות הנחתי את כל הביצים שלי על השולחן

מהתחלה ידעתי שהזמן שאול

אז איפשרתי לכל הקיקי לצאת אליו החוצה

שום דבר לא היה משנה אז

כי ידעתי שככה או ככה שבוע שבועיים הוא לא כאן

ומפה לשם הוא נשאר כאן שלושה חודשים

שלושה חודשים שכל קיקי היתה עירומה (ליטרלי) מולו 

מהרגע הראשון

וכל הזמן הזה הוא היה פשוט עוד משהו בנמצא שם ברקע, עד שהוא כבר לא היה סתם עוד משהו שנמצא שם ברקע

כבר התחלנו ליצור לעצמנו הרגלים

כשהיינו יוצאים לאכול בחוץ לבלות כבר ידענו כמה אוכל להזמין יחד כדי שישביע את שנינו,

כמה אלכוהול אנחנו צריכים להזמין כדי לתפוס ראש ועדיין שהוא יוכל לנהוג אלי הביתה

כבר את הסקס הכרנו

כמה ואיך כל אחד גומר

מה נעים

הכל התחיל להשתחרר 

אחרי חודש הבנתי שהוא מזכיר לי את הגבר האחרון

שאהבתי

הבחירה של לחיות את החיים אחרת

החכמה

הכתף התומכת

הכבוד

והיום אמרנו ביי

והתפרקתי

התפרקתי גם מולו

והוא הצליח להכיל

היה לו קשה

גם בדרך שלו הוא העביר לי שקשה לו ההתפרקות שלי

אבל הוא הבין שלי קשה יותר

אז הוא פשוט הכיל אותי

הוא הצליח להכיל אותי 

בחורה שמתפרקת על גבר של שלושה חודשים

על מלחמה של שבעה חודשים 

על הצלחה של העסק בחודש האחרון אחרי ארבע שנים שעבדתי עליו.

הכל הכל התפרק מולו לחתיכות 

וגם שניה בלי קשר אליו

הוא היה הטריגר לכל האירוע הזה

אבל ואו כמה הייתי צריכה את ההתפרקות הזאת

כמה משחרר זה

מרוקן ואז מטעין אנרגיות מחדש

בעודי כותבת אני מרגישה את האנרגיה משתחררת ממני

אז אין עוד מה להגיד חוץ מתודה

קיקי ❤️

לעסק שלי

לקריירה שלי

אני הולכת וגדלה

ומזניחה את הרומנטיקה 

לא מחוזרת, לא מחזרת

באירועים חבריים אני רק מבלה עם חברים

לא מפלרטטת, לא מנסה לטרוף או לתקוף

כל פעם יש ״נוכחי״ אחר, נמצא בחיי תקופה

נפגשים פעם בשבועיים שלושה

עד שזה נגמר

הנוכחי בקרוב עוזב את הארץ

היה כאן רק בביקור שהתארך לכמה חודשים

איכשהו אני תמיד נמשכת לאלה שזמנם שאול,

שאין לזה סיכוי

אני קצת עצובה שהוא עוזב

הוא הזכיר לי קשרים מהעבר

הוא חכם

 היה לי כיף לבלות איתו 

הוא כיבד אותי 

הביא לי פרחים

חיבק כשצריך

היינו גם עושים אהבה וגם מזדיינים

היה כיף

מעניין מי יהיה הנוכחי הבא

בקצב הזה עדיין הקריירה מקום ראשון😂😅

קיקי ❤️

30 שנה לקח לי להבין כמה אני חכמה

31 שנה לקח לי כדי להתחיל להשתמש בשכל שלי

תמיד אמא שלי אמרה שכשיוצאות שיני בינה מגיעה הבינה 

השנה יצאו לי שיניי בינה (כן בגיל 31)

אולי היא צדקה

קיקי ❤️

יש לי יום הולדת 

ואני רק מודה לבורא עולם 

על כל מה שיש לי בחיים

על כל השפע 

על הכל

תודה

תודה

תודה בורא עולם

זר לא יבין

קיקי❤️

The power of state of mind 

קיקי❤️‍🩹

אני מתחרפנת מכמה שהחיים הם דינאמיים

מכמה שהגבול בין הטירוף לשיגעון כל כך דק

מכמה שהמעבר בין אהבה לשנאה הוא מאית של שניה

מהמעבר המצמרר בין חיים למוות

בין קודש לחול

מעליות והירידות שהנפש שלנו חווה

 מיוחד בתקופה הזאת

אז זאת תזכורת

לא לקחת כלום קשה מידי

לא לקחת ללב

כי עוד איקס זמן מהרגע הזה 

שום דבר כבר לא יהיה רלוונטי

קיקי ❤️‍🩹

יש לי כל כך הרבה מה לומר

ועם זאת גם יש לי כלום להגיד

אני מוקסמת מתשמישי הסוכריות.

מתוקות

שרוצות לפעמים כן ולפעמים לא

בדיוק כמוני

אבל כשהן ממש רוצות

הן רוצות מהלב.

אנצל את פלוטפורמת הסוכריות

ואגיד

שאתה כבר לא 24/7 בראש שלי ובלב

התדירות עליך פחתה

החיפוש האינטנסיבי והאובססיבי

כן עדיין קורה

אבל בתדירות נמוכה

כאילו היית סימן דרך בחיי

בהתחלה של המלחמה הזאת דמיינתי,

והרגשתי את המגע שלך הרבה

בכיתי בכל פעם שפינטזתי עליך מושך אותי בין זרועותיך ומרדים אותי לישון.

הבנתי שלאחר זמן אני צריכה פשוט תחלופה

ככה המח שלנו של בני האדם בנוי.

כל שלבי האבל בסוף, בתקווה שכן, החיים חזקים מהכל.

כל הסוכריות שלי עזבו אותי.

אבל מה זה סוכריות

טעם ייצרי

ספק סוכר ספק רעל

עושה לנו טעים לרגע או שניים

גם אם הוא ישנו ועוד ועוד ועוד

בסוף

כל הסוכריות נאכלות

או נזרקות

רק מי שבאמת אוהב

ללק את הסוכריה עד תומה

יזכה

ללעוס את המסטיק הדוחה שיש בסוף

קיקי❤️‍🩹

שמשם אפשר רק לעלות

קיקי ❤️‍🩹

הרבה זמן לא כתבתי כאן

או העלתי ציורים שלי

תיעלתי את כל היכולות שלי והכישורים שלי לטובת התקופה.

ניסיתי להיות טובה לסביבה

לתת איפה שאפשר, למי שאפשר, להתנדב איפה שאני יכולה לתת מהכישורים שלי הכי הרבה. 

אפילו הרגשתי שזה מעצים אותי ועושה לי טוב.

אבל רב הזמן, לא טוב.

רב הזמן, אני לא מצליחה להשתלט על עצמי ולשים לעצמי גבולות.

נראה לי מגוכך לכתוב על עצמי בתקופה הקשה הזאת..

שאנשים נרצחו, נשים נאנסו, נחטפו, אין להם בית, עברו את הנורא מכל.. אז מה אני אתלונן כאן ואבכה על עצמי..

יש לי בית, יש לי קורת גג, יש לי משפחה.. חברים..

אבל אין לי ריסון עצמי. ובתקופה האחרונה אני לא מצליחה להשתלט על עצמי בכלל.

בשבועיים הראשונים של המלחמה קפאתי במקום. 

לא אכלתי לא שתיתי לא עבדתי לא תיפקדתי

הייתי מתעוררת כל יום בשש וחצי בבוקר בשעה של האזעקה הראשונה.. נשארת ערה שעה שעתיים ונרדמת שוב.

כי בלילות לא הייתי מצליחה לישון, לא הייתי נרדמת לפני ארבע בבוקר.

ולרב מתעוררת מסיוטים שמחבלים באים לרצוח אותי.

הייתי לבד ברמה שכמה ימים לא שמעתי את עצמי מדברת.

ההורים שלי ניסו לשכנע אותי לחזור הביתה.. אבל אחרי לילה בבית הורי הבנתי שעדיף לי בדירה שלי 

(עם כל האהבה להורי.)

איבדתי את רב העבודה שלי. הפרויקטים שלי הוקפאו, הלקוחות עצרו. הפרנסה שלי הפסיקה.. אפילו בסטודיו שעבדתי בו פעמיים בשבוע כפרילנס לא הצלחתי לתפקד.. והם נתנו לי את כל הזמן שהייתי צריכה..

שלא לדבר על זה ששבוע לפני המלחמה שילמתי סכום לא מבוטל על ייעוץ עיסקי והתרגשתי לצאת לדרך ולעלות שלב עם העסק שלי. את הכסף לא לקחתי חזרה.. בתקווה שעוד אעשה את היעוץ הזה.. בינתיים זה נותן לי משהו, לא אפרט כאן אבל כן אני משתתפת באיזשהו קורס זמני של העצמה וזה נותן איזשהו עוגן.

את החברה הכי טובה שלי לא הצלחתי לבקר. ואת התינוקת המהממת שלה…ואת בעלה, פשוט זנחתי אותם. 

אני רואה אותם וכל החוסר שלי צף לי מול העיניים וזה כואב לי.. ואני לא מסוגלת להגיד לה את זה.

בשבועיים הראשונים כל הגוף שלי קפא והתכווץ. סבלתי מכאבים בגב, בשכמות, בצאוור ובחזה.. ואחרי שבועיים החלטתי ללכת למטפלת שלי שתשחרר אותי.. זה היה נחוץ, הכאב היה בלתי נסבל

ושוב עולה המחשבה.. מהו הכאב הקטן שלי לעומת הכאב של אנשים שעברו את מה שהם עברו..

אחרי שבועיים של ניתוק פניתי למחוזות גרועים. פניתי למקומות חשוכים של אלכוהול וסמים ומשם ההדרדרות היתה מהירה. התדירות גברה. הלילות נהיו ארוכים, הימים נהיו קצרים.

חיפשתי אהבה בכל מקום ומצאתי אותו בצורה של סקס מזדמן. 

ימים שלא מצליחה לצאת מהמיטה. כי הלילות היו קשים מידי.

באיזשהו שלב הצלחתי להתברג לתפקיד מפתח בפרויקט חשוב, כמובן בהתנדבות..

בין כל הכאוס שלי של המחוזות החשוכים כן הצלחתי למצוא המון מקום לתרום.. ולתת מעצמי

נתתי לכולם.

רק לא לעצמי. 

הרבה מההלקאה העצמית שאסור לי לכאוב.. למרות שכואב ושורף וגם אני איבדתי אנשים ומכרים.

אבל הכאב שלי הוא קולקטיבי, הוא לא אישי.

הפרויקט שלקחתי עשה לי טוב, והוביל לעוד פרויקט בהתנדבות ששניהם הצליחו קצת להרים אותי.

ומשם השבוע יוצאת לעוד פרויקט בתשלום סמלי..

הצלחתי שבוע שעבר גם לחזור לעבוד בסטודיו ולהגיע לשם פיזית בבקרים.

שלא אדבר על האכילה הרגשית והלא בריאה שכל המצב הזה הביא, על זה שהשמנתי. אבל גם בזה לאחרונה הצלחתי לשלוט.

הדבר היחיד שנשאר יציב ושמר עלי בתקופה הזאת זה היוגה. 

כמה מזל שיש לי את הכלי הזה בחיים שלי.

בינתיים קיבלתי הצעת עבודה מעניינת.. שהיא ממש בגדר הצעה ויהיה תהליך מיון לא פשוט אבל אני אנסה.. אין לי מה להפסיד.. רק לוותר על כל מה שבניתי במידה וכן.

עוד אופציות לשיתופי פעולה ופרויקטים מעניינים הגיעו בשבועיים שקצת הצלחתי להתאפס על עצמי.

מדהים כמה לשנות את התדר ודרכי הפעולה מכניס לחיים עוד שפע והזדמנויות..

אבל אני לא מצליחה באמת לפתח את זה.

אבל השבוע שוב היתה הדרדרות. ושוב פניתי למחוזות לא טובים. אחרי שבועיים שדווקא הצלחתי לאזן את עצמי וזה עשה לי טוב.

למה אני לא מצליחה לאזן את עצמי, ולשים לעצמי גבולות.

למה אני מדרדרת את עצמי כל פעם.

למה אני לא מצליחה לשלוט על עצמי.

למה הכל קיצוני. 

למה אני לבד.

למה אין לי מי שיגן עלי.

למה אין לי מי שיקשיב לי.

שבאמת באמת יקשיב לי

למה אין לי מישהו להתפרק אצלו

כדי שאני לא אצטרך להתפרק במחוזות חשוכים.

למה הנפש שלי לא מצליחה להישאר ולהישמר בריאה.

אני רוצה שמישהו ישים לי את הגבולות שאני לא מצליחה לשים לעצמי.

יש למישהו המלצה לפסיכולוג טוב באיזור המרכז?

קיקי 💔