קיקי הקטנה

הרבה זמן לא כתבתי כאן

או העלתי ציורים שלי

תיעלתי את כל היכולות שלי והכישורים שלי לטובת התקופה.

ניסיתי להיות טובה לסביבה

לתת איפה שאפשר, למי שאפשר, להתנדב איפה שאני יכולה לתת מהכישורים שלי הכי הרבה. 

אפילו הרגשתי שזה מעצים אותי ועושה לי טוב.

אבל רב הזמן, לא טוב.

רב הזמן, אני לא מצליחה להשתלט על עצמי ולשים לעצמי גבולות.

נראה לי מגוכך לכתוב על עצמי בתקופה הקשה הזאת..

שאנשים נרצחו, נשים נאנסו, נחטפו, אין להם בית, עברו את הנורא מכל.. אז מה אני אתלונן כאן ואבכה על עצמי..

יש לי בית, יש לי קורת גג, יש לי משפחה.. חברים..

אבל אין לי ריסון עצמי. ובתקופה האחרונה אני לא מצליחה להשתלט על עצמי בכלל.

בשבועיים הראשונים של המלחמה קפאתי במקום. 

לא אכלתי לא שתיתי לא עבדתי לא תיפקדתי

הייתי מתעוררת כל יום בשש וחצי בבוקר בשעה של האזעקה הראשונה.. נשארת ערה שעה שעתיים ונרדמת שוב.

כי בלילות לא הייתי מצליחה לישון, לא הייתי נרדמת לפני ארבע בבוקר.

ולרב מתעוררת מסיוטים שמחבלים באים לרצוח אותי.

הייתי לבד ברמה שכמה ימים לא שמעתי את עצמי מדברת.

ההורים שלי ניסו לשכנע אותי לחזור הביתה.. אבל אחרי לילה בבית הורי הבנתי שעדיף לי בדירה שלי 

(עם כל האהבה להורי.)

איבדתי את רב העבודה שלי. הפרויקטים שלי הוקפאו, הלקוחות עצרו. הפרנסה שלי הפסיקה.. אפילו בסטודיו שעבדתי בו פעמיים בשבוע כפרילנס לא הצלחתי לתפקד.. והם נתנו לי את כל הזמן שהייתי צריכה..

שלא לדבר על זה ששבוע לפני המלחמה שילמתי סכום לא מבוטל על ייעוץ עיסקי והתרגשתי לצאת לדרך ולעלות שלב עם העסק שלי. את הכסף לא לקחתי חזרה.. בתקווה שעוד אעשה את היעוץ הזה.. בינתיים זה נותן לי משהו, לא אפרט כאן אבל כן אני משתתפת באיזשהו קורס זמני של העצמה וזה נותן איזשהו עוגן.

את החברה הכי טובה שלי לא הצלחתי לבקר. ואת התינוקת המהממת שלה…ואת בעלה, פשוט זנחתי אותם. 

אני רואה אותם וכל החוסר שלי צף לי מול העיניים וזה כואב לי.. ואני לא מסוגלת להגיד לה את זה.

בשבועיים הראשונים כל הגוף שלי קפא והתכווץ. סבלתי מכאבים בגב, בשכמות, בצאוור ובחזה.. ואחרי שבועיים החלטתי ללכת למטפלת שלי שתשחרר אותי.. זה היה נחוץ, הכאב היה בלתי נסבל

ושוב עולה המחשבה.. מהו הכאב הקטן שלי לעומת הכאב של אנשים שעברו את מה שהם עברו..

אחרי שבועיים של ניתוק פניתי למחוזות גרועים. פניתי למקומות חשוכים של אלכוהול וסמים ומשם ההדרדרות היתה מהירה. התדירות גברה. הלילות נהיו ארוכים, הימים נהיו קצרים.

חיפשתי אהבה בכל מקום ומצאתי אותו בצורה של סקס מזדמן. 

ימים שלא מצליחה לצאת מהמיטה. כי הלילות היו קשים מידי.

באיזשהו שלב הצלחתי להתברג לתפקיד מפתח בפרויקט חשוב, כמובן בהתנדבות..

בין כל הכאוס שלי של המחוזות החשוכים כן הצלחתי למצוא המון מקום לתרום.. ולתת מעצמי

נתתי לכולם.

רק לא לעצמי. 

הרבה מההלקאה העצמית שאסור לי לכאוב.. למרות שכואב ושורף וגם אני איבדתי אנשים ומכרים.

אבל הכאב שלי הוא קולקטיבי, הוא לא אישי.

הפרויקט שלקחתי עשה לי טוב, והוביל לעוד פרויקט בהתנדבות ששניהם הצליחו קצת להרים אותי.

ומשם השבוע יוצאת לעוד פרויקט בתשלום סמלי..

הצלחתי שבוע שעבר גם לחזור לעבוד בסטודיו ולהגיע לשם פיזית בבקרים.

שלא אדבר על האכילה הרגשית והלא בריאה שכל המצב הזה הביא, על זה שהשמנתי. אבל גם בזה לאחרונה הצלחתי לשלוט.

הדבר היחיד שנשאר יציב ושמר עלי בתקופה הזאת זה היוגה. 

כמה מזל שיש לי את הכלי הזה בחיים שלי.

בינתיים קיבלתי הצעת עבודה מעניינת.. שהיא ממש בגדר הצעה ויהיה תהליך מיון לא פשוט אבל אני אנסה.. אין לי מה להפסיד.. רק לוותר על כל מה שבניתי במידה וכן.

עוד אופציות לשיתופי פעולה ופרויקטים מעניינים הגיעו בשבועיים שקצת הצלחתי להתאפס על עצמי.

מדהים כמה לשנות את התדר ודרכי הפעולה מכניס לחיים עוד שפע והזדמנויות..

אבל אני לא מצליחה באמת לפתח את זה.

אבל השבוע שוב היתה הדרדרות. ושוב פניתי למחוזות לא טובים. אחרי שבועיים שדווקא הצלחתי לאזן את עצמי וזה עשה לי טוב.

למה אני לא מצליחה לאזן את עצמי, ולשים לעצמי גבולות.

למה אני מדרדרת את עצמי כל פעם.

למה אני לא מצליחה לשלוט על עצמי.

למה הכל קיצוני. 

למה אני לבד.

למה אין לי מי שיגן עלי.

למה אין לי מי שיקשיב לי.

שבאמת באמת יקשיב לי

למה אין לי מישהו להתפרק אצלו

כדי שאני לא אצטרך להתפרק במחוזות חשוכים.

למה הנפש שלי לא מצליחה להישאר ולהישמר בריאה.

אני רוצה שמישהו ישים לי את הגבולות שאני לא מצליחה לשים לעצמי.

יש למישהו המלצה לפסיכולוג טוב באיזור המרכז?

קיקי 💔