הערות שוליים במסע המופלא

צפצוף הודעת טקסט נשמע רועש בחדר חשוך ושקט בשעות הקטנות של לילה חם. צג המכשיר נדלק ונכבה ומשך תשומת לב.
"תבואי היום, בא לי עליך".
המחשבות התחילו לרוץ בראש כמו עכברים הנמלטים מספינה, דפיקות הלב היו כל כך רועשות שכימת העפילו על צפצוף של הודעה חדשה.
"אני מאוד רוצה אותך"
המלחמה הכול כך מוכרת התחילה...
אני רוצה לנסוע עליו, אני מרגישה את המגע שלו, כבר עכשיו, אני מרגישה את הנשימה שלו על האור שלי, את הניצוצות בעיניים שלו כשאני מורידה את הבגדים, אני כל כך רוצה את זה,מחשבות אלו התחילו להזרים את הדם בגוף , גרמו ללב לדפוק עוד יותר חזק, משם התפתחות טבעית הייתה למה אני אלבש.
רגע! צעקו מחשבות אחרות, את לא באמת מכירה אותו! את נפגש איתו פעם אחת ! את באמת רוצה להגיע לכותרות של עיתונים מחר?!
"טוב לא לכותרות, אל תחמיאי לעצמך המקסימום שאת יכולה לבנות עליו זה תזכור של דקה וחצי לפני תחזית מזג האוויר"
המחשבות הסקפטיות ניצחו , ושידרו לאצבעות שלי לכתוב "אני אבוא מחר בבוקר"

"בבוקר הכול יראה אחרת, ללא ספק "
בבוקר אכן הכול היה אחרת , המחשבות על כותרות בעיתונים נעלמו וכל מה שנשאר הוא התרגשות שלא הייתה מוכרת לפני כן.
צריך להמציא תירוץ לאימא , אני לא יכולה להגיד לה שאני נוסעת לעשות סקס פרוע עם אדם זר, לא אני לא יודעת מי הוא, כן אני נוסעת אליו הביתה, לא אני לא יודעת מתי אני אחזור.
אולי האוטו לא יתניע ואז אני לא אצטרך להחליט? הוא הניעה כמובן,
למה הדרך לתל אביב כל כך ארוכה? למה אני לא מצליחה להתרכז בכביש, למה הלב שלי רועש יותר מאשר פינק פלוייד הנהדרים במערכת?

הוא מחכה לי הבית, שומר לי חניה, טוב אחרי שנה וחצי של תירוצים למה אני לא אפגש איתו כנראה שהוא לא רוצה לקחת עוד סיכונים מיותרים.

אני יושבת על המיטה הגבוה שלו, הוא יושב מולי , אנו מדברים ומדברים, (על סנפלינג) ,אני זורמת אל תוך השיחה , כמו נגיעה של פרפר השיחה שלנו נוגעת בשוטים התלוים בקיר ממול, חוזרים לסנפלינג.
פתאום אני מבינה שאני מצד אחד נרגעתי, מצד שני רועדת מרוב התרגשות, ממש כמו שנייה לפני שמורידים רגל אחת על הקצה של הצוק, בניגוד לצוק בו המחשבות נהיות צלולות כאוויר כרגע התודעה שלי נדחקת לפינה.
הוא קם, אני מבינה ששיחת היכרות נגמרה, מקים אותי מהמיטה, פתאום הלבוש שלי לא מרגיש לביש, השמלה הקצרה והקלילה שלי לא מגנה על האור. חוסר תחתונים מורגש ואוויר נוגע בי בכל הגוף.
יחד עם אוויר אלו גם אצבעות שלו, הן מפרפרות מילימטר מהאור שלו, לא נוגעות בי אבל משחקות איתי כאילו אני בובת סמרטוט .
אני נושמת מהר, מהר מאוד, הסחרחורת מתגברת וגורמת לי לאבד שיווי משקל, הידיים שלו סוף סוף נוגעות בי , לא נותנות לי ליפול.אני מרגישה בובת פורצלן , שבירה , קלילה , נושפת עם הרוח.
האצבעות שלפני שנייה פירפרו על האור שלי , היו עדינות ומרמזות , עושות מניפה גדולה באוויר ונוחתות על האור של הטוסיק שלי, צעקה של הפתעה וכאב יוצאת ממני.

"זו רק ההתחלה"

סימנים אחרונים של תודעה עוזבים עם הבטחה של לחזור ואני גולשת למציאות מקבילה