מה משמח אותך?
תחייכי...
נשים בלי חיים...
נשים פצועות...
תהיי "את"...
כשאני מתכתבת איתך מהמקום הבטוח שלי , מהאימפריה הקסומה שלי בה אני מוגנת ועטופה , אני משנה פרצופים כל פעם-לומדים את זה עם השנים.
להיות מתאימים לסיטואציה. וכל פעם עדיין "אני".
להיות לבד זאת לא הבחירה שלי-זאת המציאות המורכבת שנוצרה.
אני כל כך מעריכה אותך, את היותך גבר, היותך נמצא עדיין איתי.
הכוח שלך לחולל בי יצר החיים של אישה.
בשיחות הכי פשוטות שלנו.
אני רואה אותך, נותנת את עצמי קודם כל, קשובה לכל תנועה שלך, כל מילה.
המקריות של ההיכרות בינינו. למה נפגשת איתי?
כי הרגשת שיש בי את המשאבים הנחוצים עבורך. לא היה אכפת לך האם אני שמחה או עצובה- המשאבים שאני מהווה עבורך.
אנגר של משאבים נדירים.
יש לך מפתחות של האנגר הזה.
הפוסטים שלי ,שמתי לב, לא שמחים...
רק אזכיר לך שמאחורי המלאנכוליה הזו (שזה מצב של התבוננות עמוקה ולא "מרה שחורה")
עומד יצר החיים ושמחה מטורפים.
קשר שליטה בו אני זקוקה הוא המקום בו השמחה והעצב נעלמים.
אני מולך. גבר-אישה.
לא שלישיות ורביעיות. זה למסיבולבולים.
הקשר... הצורך במרחב שנוצר תחת העיניים שלך-כמו תחת שני רדארים רגישים.
אתה מחזיק את הפנים שלי ואומר איזה פלא אני... ואני בוכה כי לא מאמינה שאני פלא. אני מתביישת לשתף אותך בזה ומשאירה אותך לראות את היצירה הזוהרת שלך.
בוכה מחוסר אונים.
הנשמה שלי בוכה. היא איתך...
אני מאוד גאה להיות בסיטואציה בה אני פרוסה ופתוחה לרווחה. מאושרת ומאירה מבפנים.
וכשאני מסתכלת מהצד אני לפעמים לא מאמינה שהייתי שם.
לפעמים גדול עליי להכיל את אשר קרה שם. כשהמחשבות הללו מבקרות אותי - אני נסגרת ונסוגה- וכל פעם מחדש מקימה את מגדל השמירה שלי. מטפסת לשם וממתינה. שוב עצב. ושוב אתה מוריד אותי למטה והעצב נעלם, גם השמחה.