לפני שנתיים. 28 בספטמבר 2021 בשעה 5:46
נפגשנו בפעם הראשונה.
פגישה במקום הומה אדם
פגישה קצרצרה
10 דקות זה כל מה שהיה לנו
זה גם כל מה שהיה צריך כדי להבין שסוף סוף מצאתי את האדון שחיפשתי.
בחיים שלי לא התאבדתי על פגישה ככה .
ועוד אני, המפונקת, זו שרגילה שכולם סובבים סביבה פתאום טורחת בשביל פאקינג עשר דקות
אבל ידעתי שאיתו זה יהיה אחרת, כבר כשהתחלנו להתכתב הוא הודיע לי שאיתו אני לא אשלוט מלמטה.
אוהו כמה שהוא צדק האדון הזה שלי, זה בדיוק מה שהייתי צריכה והוא ידע את זה.
ומסתבר שכשבונים את זה נכון אז מספיקות גם עשר דקות,
מספיק מבט בוחן ומאשר בעיניים.
מספיקה לפיתה קצרה שלו במותניים שלי כזו שגורמת לי להבין אוקיי אני אצליח להרגיש קטנה כאן.
מספיקה לחישה שלו באוזן שלי שסוגרת שמעתה אני הזונה שלו.
מספיק מבט שלי על השפתיים המסותתות והמאופקות שלו כדי לדמיין את מה שהוא יעשה לי ולרצות להיות זו שתעלה עליהן חיוך יפה כל כך.
והגוף שלי, בעשר דקות האלו שידר לי כל כך הרבה מיניות רעב ועוצמה.
הצמרמורות שחלפה בגוף, הרטיבות למטה
הראש שרק רצה להתרפק לו על החזה, כמו מבקש להרגיש לרגע בחוף מבטחים.
השפתיים שלי שהיו צמאות לשלו.
העיניים המזוגגות שמביטות אליו במבט הסאבית שלי,
כל הסימנים המסגירים היו שם כמו חותמים על העסקה.
בישלנו את זה על אש קטנה כבר כמה זמן, בנינו בסיס חזק כמו שהוא אומר.
נכנסו הכי עמוק שאפשר לעולם הפנטזיות, כאלו שאפילו לא ידעתי שאני חולמת אותם. כאלו שלא העזתי להודות בפני עצמי שאני רוצה בהן
כי איתו כל פנטזיה לגיטימית גם הכי הזויה ופרועה, אצלו הכל ראוי ורצוי ויפה.
ואני? אני מחכה כבר לפגישה הבאה להתחיל להוציא את החלומות לפועל
לשרת את האדון שלי
להיות תכשיט ראוי עבורו
להיות כלבה נאמנה לרגליו
להיות הילדה הקטנה שלו
הזונה הכי טובה שלו.
לתת לו להשתמש בי, כי אני יודעת שהוא ישתמש בי בדרך שתספק ותענג אותי, שהוא ישמור עלי.
מה אגיד לכם חברים? אין דבר יותר מתוק מחלום שהופך למציאות.
מחיפוש שהסתיים.
