|
|
|
אני די בטוח שיש שם לתחושה הזו, אבל בכל זאת, אני לא מוצא אותה בשום לקסיקון.
אני מעונן, קצת מעורפל, קצת מרוקן.
מערכת העצבים שלי עובדת לפי קצב חדש.
פולסים קטנים של כאב בקצוות.
אני כאן ולא כאן.
חוקר הסתברויות, וכל מה שיכול היה להיות.
זוחל בתוך הודאות שבאי הוודאות, מצב זמני בו אי אפשר לראות,
סנטימטר קדימה. מילימטר פנימה.
יותר תשובות משאלות.
זה מוזר. זה לא נעים בכלל.
זה לא נעים בחלל.
חבל, כי זה התחיל נחמד. עם וייבים של 20 שנים אחורה. היא עוררה אותי, הלהיבה אותי, גרמה לי לדמיין ולתכנן תכניות, אבל זה לא. לא תפס צורה. לקחה צעד לאחור.
מה שכן, היא נהדרת. הלוואי ומישהו יעשה לה טוב.
הלאה.
קומיוניקציה.
באותו החדר,
לא על אותו התדר.
מיסקלקולציה,
עיניים קדימה,
מתחתינו - השבר.
האם עוד נבחר להיות?
אל המסע הגדול
צועדים מתוך תרדמת.
נושאים, שק של פחדים.
מטרות, לא מכוונות.
מחטיאים,
לא חוטאים,
קוברים עמוק,
תאוות בשרים.
מטרה ראויה, למות למענה,
גייסו כל סיב. הניעו את הגוף.
דחף אחד בלבד: להישאר בחיים.
במנוי זהב. אחרי שנים ללא. תנו לי בכפיים.
היעד הבא: שפחה שמוכנה לצאת למסע.
רשמית. התהליך הזה מחווט לי את המוח מחדש.
בכל צעד קדימה, ואיזה כיף שיש כאלו, אני מזהה עוד פחד שצעד לצידי ועליי יותר מדי זמן.
כמה נמנעתי. כמה מנעתי. מעצמי.
רעב. כותב בכלוב על הכלוב.
אז ככה, בקצרה: בניתי כלי AI מגניב שקשור כמובן לעולם שלנו, ואני רוצה לעשות סשן טסטינג.
יכול בשמחה להציע את עצמי לערב דיסקרטי, וכמובן גם לתת למספר מכן אפשרות לבחון את הכלי בעצמכן.
שלחו הודעה אם זה מעניין.
אם אני באמת עוצר, נושם עמוק, מסתכל במראה ובוהה אל התהום - משהו ריק.
משהו חסר.
ואני יודע מה הוא המשהו הזה.
גם אם אני שולט בעצמותיי, אני לא כזה בתוך ביתי.
יש כל כך הרבה טוב מסביב, אבל האני הנוזלי, הבראשיתי, הקדמוני - קפוא. אבוד.
חסר לי השיניים, האזיקונים, הסימנים האדומים על העור.
רבאק אפילו שלי... מימיי הראשונים, כשעוד אהבתי את צד הנשלט.
חסר לי מגע. חסר לי כאב. חסר לי חוסר אונים.
ואין לי את זה איתה. אף פעם לא היה.
וזה רחוק מלתת לי שקט. אפילו ללילה אחד.
בתוך כמה שעות...
הייאוש שלה הפך למצוקה, לניתוק, לאובדן שליטה.
היא לא ידעה זאת, אבל היא עמדה על סף תהום.
שיכורה, מסוחררת, מפילה את כל מה שנמצא סביבה - פתאטית מתמיד.
הבאתי לה במתנה מראה.
היא התרסקה. התפרקה. התרפקה.
עם ראש על המזרן וישבן למעלה.
זוחלת לעברי.
ה#### שלי.
לא צריך כוח,
בכדי לרסן,
את אלו שלא באמת רוצות לברוח.
הנה שאלה בה אני מתחבט: איך מתארים חוסר?
איך מבקשים את מה שלא ניתן לדרוש, אלא רק לצפות.
איך פותחים מחדש את אותו פרק שנסגר לעזאזל?
מילים שאמרתי, אבודות בחלל, חסרות משקל.
הד, קופץ בין הקירות,
חוזר על עצמו,
ריטמיקה ארורה,
טיפה אחר טיפה אחר טיפה,
בחלל העצום,
עינוי סיני.
רוחות שקטות, אישונים כבויים.
יהיה כאן בסדר,
מקרוב, לא רואים, את השקר,
מסביב מלכודות.
שרירים בוערים, אגרופים קמוצים,
רוחות מדברות... שום מהפכה לא תהיה כאן.
אישונים כבויים בחלל העצום,
עינוי סיני.
