זה בסך הכל משחק.
ואני כבר יודע טוב מאד איך לשחק בו.
יש יותר מדי דמויות להיות , חבל שאין מספיק במות.
יש חושך בחוץ , השעה הכי בהירה ביום.
המחשבות רצות ללא הסחת דעת.
בתוך חלל כזה ריק אין אחרי מה לרדוף.
אני מוצא את עצמי , שומע קולות , שיחות לייליות עם מלאכים ושדים.
אף פעם לא הקול האמיתי שלי.
מי אתה הקול האמיתי שלי?
השקט שמגיע פתאום רק מגביר את האי שקט שבי.
בין אי שפיות לשפיות מלאה , נותר לי מספיק זמן לאלתר תסריטים.
אני נוטה להעריץ נשים.
תמיד נראו לי כיצורים מכוכב אחר.
הגוף שמתחזק פנטזיות , הגינונים הקטנים שרק מחפשי האהבה באמת רואים .
האינטואיציה הנשית שבדרך כלל לא טועה.
אולי קצת הגזמתי 😄
כן נשים הן אנושיות , מסתבר בדיוק כמוני.
טועות ותוהות , מחפשות ואבודות , ברור שלא כולן , אולי רובן , כמו כולנו.
לאחרונה כל בחורה שפגשתי עשתה צעד קדימה ופתאום שני צעדים בחזרה אחורה.
וזה גרם לי לחשוב
על אותה אינטואיציה נשית.
אותה ראייה תלת מימדית שמפרקת את הכל לחלקיקים קטנים של מציאות.
הראייה שחודרת מעבר לקסם , מעבר לפלירטוט הזול , מעבר לאשליה של ג'נטלמן אחרון בעיר המסריחה הזו.
מין ראייה כזו שרואה שדים בעיניים וחורים בנשמה , וכן , גם לכן אין כוח.
להתעסק באהבה.
כי אהבה כך מסתבר נשארה לה בספרים.
וכולנו
בכלל גולשים.
מאתר לאתר.
מיקום ליקום.
מאדם לאדם.
במהירות האור.
וכל זה כי אפשר וכי זה נוח וכל זה לא מחייב .
היום אסור לדבר לאט .
אסור לחזר לאט.
יש זמן קצוב לכל מילה , ואם לא הספקת אז זה במילא לא רלוונטי נכון לעכשיו.
יש חושך בחוץ וזה הזמן הכי נוח לספר לעצמי על העתיד הקרוב.
אין צורך בגורל אם אתה הוא המושך בחוטים.
לפני 14 שנים. 7 באפריל 2010 בשעה 0:45