|
|
|
הנה שאלה בה אני מתחבט: איך מתארים חוסר?
איך מבקשים את מה שלא ניתן לדרוש, אלא רק לצפות.
איך פותחים מחדש את אותו פרק שנסגר לעזאזל?
מילים שאמרתי, אבודות בחלל, חסרות משקל.
הד, קופץ בין הקירות,
חוזר על עצמו,
ריטמיקה ארורה,
טיפה אחר טיפה אחר טיפה,
בחלל העצום,
עינוי סיני.
רוחות שקטות, אישונים כבויים.
יהיה כאן בסדר,
מקרוב, לא רואים, את השקר,
מסביב מלכודות.
שרירים בוערים, אגרופים קמוצים,
רוחות מדברות... שום מהפכה לא תהיה כאן.
אישונים כבויים בחלל העצום,
עינוי סיני.
כשאני בשליטה, אורות,
כשאני לא, חרדות,
אובר חשיבה שמערבלת תודעה.
ככה זה בכל החזיתות,
מתחת מיליוני המסיכות,
רוחות שמעצבות את פני השטח.
בקור הרבה יותר כיף לסטור.
איך זה לחטוף? על כך יעידו בצד השני.
זחלתי אליו, לפחות בזיכרון.
הוא היה ארץ אסורה, קרוב אבל כל כך רחוק...
עיניים גדולות, חשמל קופץ בין נקודות...
אחרי ימים ארוכים של פחד, זחלתי אל הארון.
בתוך הסדר המופתי, בין הריחות והצבעים, חיפשתי שדים.
בתוך כל מה שלא שלי, חיפשתי את עצמי.
מבלי לדעת איך הוא נראה בכלל, המטמון שבארון,
זחלתי אליו עם אור ראשון.
מהר מאד הפחד איבד אחיזתו.
הידיים חפרו לעומק,
בשיטתיות ובזהירות,
אצבעות עמוק מאחורי הגבול.
הבדים ליטפו אותי,
שורשים וזיכרונות מציפים אותי.
זה כל מה שהייתי,
וכל מה שאהיה,
לפחות בראייה לאחור.
כף יד עמוק מאחורי הגבול,
הבזקים ראשונים של אור.
משהו לוחש אליי מתוך החושך,
עמוק, עמוק, עמוק.
אני דוחף בכל הכוח,
קדימה, לא עוצר, גם כשזה מתחיל לכאוב.
בין כל הבדים והצבעים, קור.
בין כל מה שבנה אותם ביום יום, מרקם חדש,
קור.
עור?
אמה עמוק מאחורי הגבול.
אמות עמוק מאחורי הגבול.
למשוך אליי, למשוך. למשוך. למשוך.
זה השדים שבארון.
זרועות עמוק מאחורי הגבול.
זרועות חוזרות מאחורי הגבול.
זחלתי אליו, לפחות בזיכרון.
הוא היה ארץ אסורה, רחוק, ולפתע כל כך קרוב.
המטמון שבארון.
הצעד הראשון - סקרנות. הצעדה מרצון אל תוך החושך.
הצעד השני - גילוי. חיים חדשים בעולם מוזר.
הצעד השלישי - חזרה. פעם אחר פעם אל תוך אותה חשיכה.
הצעד הרביעי - הגוף. ניסיונות על עצמך.
הצעד החמישי - חיפוש. איפה יש עוד צורות חיים כמו זו שבמראה.
הצעד השישי -האחר. הפעם הראשונה, בהסוואה.
הצעד השביעי... נוגה. נחיתה בפלאנטה חדשה. אוי כמה שהיית מושלמת נוגה.
מצמררת, מייללת, מתפתלת... מזיעה מולי ברטט, קשורה, המומה, שותקת בלית ברירה.
איתך באמת ראיתי את הקלישאה: העיניים הן הראי לנשמה.
ככה משום מקום, התגלה לו פתח קטן, קרע בזמן.
זה אולי היה בצבע, אולי בשחור לבן,
רגעיו הראשונים של שגעון.
פתאום ככה סתם, באמצע היום.
הבזק אל תודעה מזוכיסטית ראשונה.
** אין לי זמן לכתוב את כל הסיפור. המשך יבוא.
יותר מדי זמן בחשיכה,
יותר מדי זמן בהכחשה,
עכשיו נותר רק להפעיל את המכונה,
ולזמן שיפחה.
הפלא החדש שלי
מוצא לו חלל
במקום
הפרא הישן שבי
עד שנגמר
המכיל
היה סבלני
לא ידעתי את עצמי ככה
Hope this is what you wanted
Hope this is what you had in mind
Suck
Suck me dry
