זחלתי אליו, לפחות בזיכרון.
הוא היה ארץ אסורה, קרוב אבל כל כך רחוק...
עיניים גדולות, חשמל קופץ בין נקודות...
אחרי ימים ארוכים של פחד, זחלתי אל הארון.
בתוך הסדר המופתי, בין הריחות והצבעים, חיפשתי שדים.
בתוך כל מה שלא שלי, חיפשתי את עצמי.
מבלי לדעת איך הוא נראה בכלל, המטמון שבארון,
זחלתי אליו עם אור ראשון.
מהר מאד הפחד איבד אחיזתו.
הידיים חפרו לעומק,
בשיטתיות ובזהירות,
אצבעות עמוק מאחורי הגבול.
הבדים ליטפו אותי,
שורשים וזיכרונות מציפים אותי.
זה כל מה שהייתי,
וכל מה שאהיה,
לפחות בראייה לאחור.
כף יד עמוק מאחורי הגבול,
הבזקים ראשונים של אור.
משהו לוחש אליי מתוך החושך,
עמוק, עמוק, עמוק.
אני דוחף בכל הכוח,
קדימה, לא עוצר, גם כשזה מתחיל לכאוב.
בין כל הבדים והצבעים, קור.
בין כל מה שבנה אותם ביום יום, מרקם חדש,
קור.
עור?
אמה עמוק מאחורי הגבול.
אמות עמוק מאחורי הגבול.
למשוך אליי, למשוך. למשוך. למשוך.
זה השדים שבארון.
זרועות עמוק מאחורי הגבול.
זרועות חוזרות מאחורי הגבול.
זחלתי אליו, לפחות בזיכרון.
הוא היה ארץ אסורה, רחוק, ולפתע כל כך קרוב.
המטמון שבארון.