כמו בסוג של התקף , התקף חרדה תהומי , כשפקחתי עיניים הרגשתי איך אני נזרק לאחור.
נזכרתי בך , האחת הראשונה , מתפשטת מעליי לצלילי גיטרות , רוכבת עלי כאילו ידעת שזו גם הפעם האחרונה.
אותה אחת לה הכאבתי , אחת שלי הכאיבה ,הכל במישור הפיזי , שעווה על גופינו וקרח בכל מקום.
נזכרתי בך , עם השיער השחור הקצר , יושבת איתי על חוף הים כשמאחורינו זורחת שמש , את לא ראית אז את צילה של המפלצת.
נזכרתי בך , המתולתלת , עם זוג עיניים מכשפות , איך גרמת לי לזחול אל דירתך בדרום תל אביב , איך נתת לי לאהוב את טעמה של הרצפה ושל המניפולציה הזולה. אורית קראתי לך.
נזכרתי בחתולה ההיא שלא אזכיר את שמה , שהזכירה לי במשך כל יום , כמה משתק הוא הסדק הקטן בלב.
נזכרתי בטרייה הבתולה על חוף הים , שאמרה לי שזה כואב.
הבטתי במראה בבוקר ונזרקתי לאחור...
האם גזרתי על עצמי לבחור להיות לבד?
לפני 13 שנים. 26 בינואר 2011 בשעה 23:18