לפני 12 שנים. 20 במאי 2012 בשעה 18:31
את נסחבת איתי
לא מטילה צל
אולי רק גוררת
אותנו
אל אותם מקומות
בהם את כה רגילה להיות
ובאין דרך החוצה
כשכל המפתחות במעיים
את מצפה לנצח
עם מבט מובס בעיניים
חוקקת על כל אבן
את כל מה שאסור לך לזכור
יד אחת מלטפת
השנייה מתעלקת על העור
החשוף
שרק את בוחרת לא לראות
העור השרוף
שלא משאיר מקום להיות
תו מושלם
שנולד להתנגן
הבן של ההוא
איתו בחרת להזדיין