מזפזפת קדימה

לפעמים אני מרגישה שאני בוגדת בהבנות שהיו לי שנה שעברה.
שאני איכשהו קצת בוגדת בעצמי.
לא הולכת אחרי מי שאני באמת.

דיברתי היום עם הבלונדה.
סיפרתי לה כמה חסר לי הכאב, ההתמסרות.
טוב, נו, לא באמת.
פשוט סיפרתי לה שחסר לי הבדס"מ.
לא נכנסתי יותר מדי לפרטים.
זה לא כאילו לדבר זה הדבר הכי קל בשבילי.
אבל זה באמת ככה.

הוא באמת אדם נפלא.
וחמוד. ומתוק. ומעצבן לפעמים 😄
ומלא בבולשיט יותר מכול אדם שאי פעם הכרתי.
ואצלו זה אפילו דבר טוב.

אבל חסר לי.
חסר לגעת באישה, להתנשק פשוט.
להרגיש את החזה שלה נמעך אלי.
ללטף אישה.
חסר כאב.
ההדהוד הזה.
ה-כמעט יותר מדי כואב, אבל כ"כ טוב שרוצים עוד.
או ה- כמעט כואב מדי, ופשוט בשביל הצד השני מחזיקים את העוד קצת מעמד הזה.
חסרה ההתנגדות, הקבלה, הנתינה.

שאלתי אותו אם בא לו להצטרף אלי לאחת המסיבות.
מאוד לא, ובצורה ברורה.
זה עצוב לי.

כל החלק הזה שהוא חלק לא- מבוטל בחיי,
פשוט "נעלם", "נמוג", "נגוז". בערך.
וריק לי.

טוב לי איתו.
אני חושבת עליו, והחיוך הטיפש הזה עולה לי לפנים.
אבל עדיין חסר לי החלק הזה בחיי.

ואני מונוגמית.
לא טוב לי אחרת.
ואין מצב שאני אלך לאנשהו אחר לחפש ת'דברים האלו.
אז אני באה לפה ומקטרת על המצב.

דו מינית שנמשכת יותר לבנות, בעלת נטיות מזוכיסטיות ביותר (לכאב פיזי),
שיש לה חבר נפלא ביותר,
שאין לו שום עניין בתחום :(.

טוף, אני את הקיטורים שלי להערב סיימתי.
זה הבלוג שלי.
אני אעשה מה שבא לי.
לא טוב לכם,
לכו תקראו בלוגים אחרים :).

לילה טוב אנשי כלוב יקרים.