|
|
|
אחד הדברים החביבים עליי בכלוב זה לקרוא פוסטים של כאב.
נגיד שמשהי ממש מתגעגעת או נשבר לה הלב או
משהו דומה לזה.
נכון לא אני עשיתי את הכאב הזה.
ועדיין זה אחד הדברים היפים שיש בכלוב, פוסטים כאלו שמקיאים החוצה כאב וגעגוע ורגשות.
לפעמים הכותבת גם מתנצלת שהיא כותבת את הפוסט.
אז זה בונוס.
וכן אני ידוע שזה נורא אבל זה פאקינג סקסי בשבילי.
טיק קואנג דוק, סייגון, 11/6/1963.
למי שזה נראה מוכר...
כבר ראיתם את התמונה, חלק מהתמונה זו העטיפה של Rage Against The Machine.
כן כן, שליטה זה גם עדינות.
זה נשמע הפוך אבל זה רק למתקשים.
בקשר של שליטה חייבת להיות עדינות.
כשאני חושב על זה עוד רגע ככול שאני יותר משתמש, לוקח, מכאיב, משפיל זה מאפשר לי להיות יותר עדין.
לחבק.
ללטף לאט.
להיות סבלני.
להקשיב.
להכיל.
למתקשים-
אין לי איך להסביר את זה יותר טוב.
פשוט תנסה.
מין דייט כזה.
המקום מלא ובמזל היה מקום על הבר בחוץ שגם הוא מפוצץ.
אנחנו יושבים באמצע שורה של אנשים זרים.
מול הבר יש שולחנות בגינה קטנה.
שותים, אוכלים, צוחקים.
אני עם ר'.
יש לה עיניים של חתולה וטוסיק מושלם.
היא לובשת חצאית קצרה וחולצה שחורה עם מחשוף.
הדייט נחמד ובא לי קצת לשחק איתה.
טוב קטנה, לכי לשרותים ותחזרי עם התחתונים ביד.
"ששש אנשים שומעים"
אף אחד לא ממש מעניין אותו וגם לא מעניין אותי אם ישמעו קטנה.
אני מחכה קטנה.
"מה כאילו עכשיו?"
הקול שלה מסגיר את ההתרגשות שלה.
כן קטנה, עכשיו.
היא לוקחת את התיק שלה והולכת.
אני מדליק לעצמי סגריה ומסיים את הדרינק שלי.
אחרי כמה דקות היא חוזרת.
מתיישבת חזרה לידי.
אנחנו ממשיכים להתקשקש אבל היא לא לגמרי מרוכזת.
שתי הידיים שלה נשארות למטה על הברכיים שלה.
זה חמוד ואני מאריך את הרגע הזה.
טוב קטנה, הם ביד?
"כן"
תניחי אותם על השולחן ליד הכוס שלך.
"מה?"
שמעת אותי קטנה.
היא מרימה את היד, פותחת אותה ומשאירה את החוטיני השחור שלה על השולחן בר.
כל הכבוד קטנה.
אני שם את היד שלי בין הרגליים שלה ומלטף את הפוסי שלה.
היא מניחה עליי את הראש פותחת את הרגליים.
המלצרית ניגשת ושואלת אם אני רוצה עוד דרינק.
כן תודה וגם עוד כוס יין.
אני מכניס לתוכה שתי אצבעות ומרגיש את הגוף שלה מתכווץ עליי.
היא שלולית ואני ממשיך לשחק איתה.
המלצרית מביאה לנו את האלכוהול.
אני מוציאה את האצבעות ומלטף את הפנים שלה עם המיץ של הפוסי שלה.
היא מנשקת לי את היד.
היה דייט מוצלח :)
תראי לי קטנה.
תראי לי את הכולללל.
את כל מה שיש לך בפנים.
כמו שאת באמת.
את הפחדים, התלבטויות, צלקות מהעבר, פוסט טראומה, השדים שלך שאת מחביאה, המחשבות שאת לא אומרת בקול גם לא כשאת לבד.
את הכול אמרתי.
לא, אני לא רוצה רק את המסיכות הרגילות שלך.
בטח שלא רק את המסכה הצוחקת שלך.
שאת רגילה לשים להראות כמה כיף איתך.
המסכה ששומרת עלייך מלהתקרב באמת.
המסכה שמאפשרת לך לא להתפשט באמת אלא רק להוריד קצת בגדים.
המסיכה שמשאירה את הכול רדוד ובטוח בשבילך.
המסיכה שאת אוהבת להביט במראה ולראות אותה.
למתקדמים-
זה נשמע מפחיד?
יופי, קצת פחד זה טוב.
המקום האהוב עליה :)
יש משהו בפעם ראשונה.
משהוא שמחבר.
כמו דבק שלא רואים.
זה פחות משנה של מה הפעם הראשונה...
פעם ראשונה שאת זוחלת על הרצפה.
פעם ראשונה שאת מתחננת לזין.
פעם ראשונה שאת בוכה בשבילי.
פעם ראשונה שאת ציבורית איתי.
פעם ראשונה שאת מקבלת עונש.
פעם ראשונה להגיד לי תודה על זה שגמרת.
פעם ראשונה להרגיש כמו חפץ קטן באמת.
זה עדיין מרגש אותי קצת:)
מודה שלא תמיד הרגשתי ככה.
בעיקר בהתחלה.
מלא קדימה אחורה שלי עם עצמי.
שאלות כמו -
למה אני אוהב את זה?
מה זה אומר עליי?
איפה הגבול שלי אם בכלל יש לי?
איך אחרים רואים את מה שיש בתוכי?
עכשיו במבט לאחור זה. היה תהליך ארוך ובריא.
אולי בשיר זה יותר קל :)
עצה בשקל-
Actions Speak Stronger Then Words
ובמהות-
לא משנה מה משהו אומר לך, משנה מה שהוא עושה.
שזה גם אומר ...
לא משנה מה אתה אומר, משנה מה אתה עושה.
כל השאר זה סיפורים ובזבוז זמן.
