יש לי חבר ממש טוב. אנחנו חברים כבר כמעט שבע שנים, והיופי בחברות שלנו זה, שזה כולל זיונים וחילופי זוגות שאנחנו עושים.
זה נחמד שיש מישהו, שהזיונים איתו לא משעממים אותך. נכון, אין התלהבות ודפיקות לב.. אבל יש לעשות טוב אחד לשניה.
מה שהכי מגדיר את היחסים המוזרים האלה, זה פרגון הדדי.
הוא גבר נאה, ומזיין הרבה. הוא מספר לי הכל, ואני שואלת, מתעניינת, מקשיבה בעניין. אפשר אפילו להגיד, שזה סוג של סטיה שלי.. אם תרצו.
ובמקביל, הוא מספר מדי פעם, שזה גורם לו קנאה לשמוע שהייתי עם מישהו אחר. למרות שזה על השולחן, ואין שום דבר שקושר אותנו אחד לשניה.
אנחנו מדברים על זה.. והוא מודע למוזרות שבזה. אבל הוא אומר, שזה מרגיש לו כאילו נוגעים במשהו שלו.
אז השבוע, הוא טס לחול. ובאחד הימים, יצרתי קשר עם מישהו שפעם עשינו חילופים איתו, ומאוד נהניתי איתו.
כשהוא התקשר לשאול לשלומי (הוא מתקשר כל יום, כמה פעמים ביום) אז אמרתי לו שנפגשתי איתו.
התגובה שלו נשמעה לי קצת קרה, אבל ייחסתי את זה לטיסות שהתעכבו, ולמצברוח הכללי שלו.
כשחזר לארץ, אמרתי לו - 'לא שאלת איך היה לי איתו'...
אומר לי, 'נכון. כי זה לא מצא חן בעיניי.'
אני מאוד פאסיב אגרסיב בתגובות שלי. ישר נסגרתי אליו. קיצרתי שתשובות, ובשלב מסויים כשהעיר לי על זה, אמרתי לו, 'לא נעים לי פה, אני הולכת לישון.'
היום בבוקר, שלא כמנהגו בסופשים, התקשר להגיד שהוא מגיע אלי. (הרגיש שהגזים)
קיבלתי את פניו בקור. אפילו לא נשיקה. הוא דיבר, ואני עניתי קצר, ולא היישרתי מבט אליו.
אני לא אוהבת את התגובות שלי. בדיעבד תמיד אני שופטת את עצמי וכועסת.
אבל קשה לי לאכול את זה כך.
אני לא יכולה לקבל יחסים לא מאוזנים. לא יכול להיות שבמערכת יחסים פוליגמית, ישנה קנאה. וזה מרגיש לו בסדר להגיב ככה...
נו, יקח לי זמן להתקרר. אני טיפוס כעסני :)
(יודעת שזה לא סוף העולם. פורקת כדי להפסיק לכעוס)