לומדת

לא חשבתי שאוכל להתחבר לזה, מסתבר שכן פשוט לא הייתי בצד הנכון ☺️ נעים להכיר דאדי ריס 😈

הוא שוכב שם. בתוך סיטואציה שהוא שונא.

בהתחלה הוא לא ידע בדיוק מה הולך לקרות, רק ידע שזה לא משהו שהוא רוצה שיקרה. הכול התחיל עם קשירה. הגבלה. חבלים בחדר. הוא עמד זקוף, מגחך. מאתגר. מלא ביטחון עצמי. עדיין הוא עצמו.

ואז הוא נגרר.

לא בעדינות. לא בהסכמה.

בניגוד לרצונו, לתוך החדר שהוא לא רצה להיכנס אליו בכלל. והוא אמר לא. שוב ושוב. נאבק. פיזית.

הגוף שלו נמתח, התקשח, ניסה להיאחז בכל מה שיכול  בידית, במשקוף, במבט האחרון החוצה.

ובשלב מסוים – פשוט הדפתי אותו לרצפה.

חד. ברור. בלי שאלה. הוא לא נפל. הוא הופל.

לא הייתה שם שום עדינות או שיח שוויוני.

כשהוא מצא את עצמו שוכב על הרצפה, זה לא היה תוצאה של דיאלוג.

זה היה סיום ברור של ההתנגדות שלו.

 

החדר קטן. שירותים. מים מתחילים לטפטף עליו מכוס.

טיפה אחרי טיפה, ישר על הפנים. אני מאיימת לשפוך עליו את הכול והוא רועד.

האסלה פתוחה מולו, הריח קיים אולי רק בראש שלו, אבל שם הוא כבר לא שולט.

וזה לא הלכלוך עצמו ,זה פשוט איך שזה מרגיש לו.

בראש שלו זה זיהום. זו עליבות. זו השפלה מוחלטת.

הוא שונא רטיבות. הוא חולה ניקיון. הוא בורח מגועל.

וזה? זה הגבול שהוא בחיים לא רוצה לשחק איתו. אבל זה כבר לא משחק, לא מדובר פה בהנאה שלו אלא בחינוך.

והוא נלחם.

הגוף שלו זז, מתפתל, מנסה להוריד את החבל, לברוח.

העיניים מתריסות. הפה מתנגד.

אבל זה מורכב יותר מרק  פחד קדמוני . זו מלחמה פנימית.וזה בדיוק הסדק.

הוא צריך שאנצח.

הוא צריך שאני אהיה חזקה ממנו – כי רק אז הוא יוכל להרשות לעצמו ליפול.

ואני לא צועקת ולא לוחצת, אני פשוט נמצאת. 

ואני מדברת אליו, בשקט בלחש בתוך האוזן , אני רוצה שתשמח אותי. תזכיר לי למה בחרתי דווקא בך. אל תאכזב אותי עכשיו, אני יודעת שאתה יכול.

המשפטים האלה פוגעים לו בדיוק במרכז.

לא בגוף. בנפש. הם עוקפים את כל ההתנגדויות ועוברים ישר עמוק בפנים המנגנונים שלו קורסים.

קודם הגוף. הברכיים שוקעות והידיים לא נאבקות יותר.

הראש נשמט קדימה. ואז העיניים משתנות. משהו בהן נרגע. משהו נכנע. מבט ריקני.

שם קורה הקסם האמיתי ושם מתחילה ההתמסרות.

הוא מפסיק להיות "הוא".

הופך להיות מה שאני רוצה שהוא יהיה.

אפס, תולעת, כלי ריק, סמרטוט.

אין לו יותר תודעה עצמאית ורצון. אין לו אג'נדה, הוא דף חלק. הוא שם לשימושי.

ואני כמו העט. היד שכותבת עליו, חורטת עליו, מעצבת אותו כמו שאני רוצה.

זה לא רק שהוא נשבר, הוא מתרוקן בטוטאליות.

ובמקום הזה אני יכולה לעשות איתו כל דבר.

לעצב אותו. למתוח אותו. לרסק אותו. להלביש עליו כל פנטזיה. והוא פשוט יהיה.

זה הסף שאנחנו בונים יחד מתוך דינמיקה של התנגדות.

מאבק מתמשך מי יוותר ראשון , מי ימצמץ ראשון.

כל הזמן הדיאלוג והמלחמה על שליטה עד שהוא נשבר עבורי.

וכשהוא שלי באמת, אני עוטפת. הרגל על הפנים  כמו עוגן. כמו חתימה, אני מתקרבת אליו. נוגעת בו מלטפת נותנת לו את הקרבה שהוא צריך.

לוחשת אני פה, אתה לא לבד. אני גאה בך.

ואני באמת גאה.

כי מתוך כל הגועל שהוא מרגיש, מתוך הרעשים בראש שלו, מתוך המקומות שהוא לא רצה לגעת בהם הוא עבר דרכם בשבילי והוא מצא נחמה בי ,בקול שלי. ברגל שלי.

במה שהוא הפך להיות , בזה שהוא מתחתי.

וזה כל הקסם ,לא רק לשבור ולהכאיב.

אלא להחזיק אותו שבור ופשוט להשאיר אותו שם רגע, בריק, בידיים שלי.

ולדעת שדווקא כשהוא כלום הוא הכי שלי.

אנחנו מחובקים, כזה חצי ערב, חצי עייפות.

אני כבר מחייכת לעצמי לפני שאני פותחת את הפה, כי אין לי שום סבלנות.

מאמי, אתה יודע מה עשיתי היום בהפסקה?

הוא לא עונה. אולי כי הוא באמת עייף, ואולי כי הוא כבר למד שאין טעם  אני אענה גם אם הוא לא ישאל.

אז אני ממשיכה, כי זה בוער לי בלשון:

צילמתי מלא תמונות רגליים. כן, בהמשך לטיזינג של הבוקר חשבתי שיהיה מגניב להפוך את זה להרגל קטן כזה.

כל בוקר, תמונה אחת. שירגיש קרוב, שיקבל את המנה היומית שלו. שלא יתבלבל בטעות ויתגעגע. ☺️

הוא פוקח עין, מביט בי עם אותו גיחוך של נבל שמכיל גם חוצפה וגם חיבה.

כל הבוקר צילמת רגליים? טוב, קודם כל זה מוערך.

אבל את מבינה שככה את מרמה, אם כל התמונות מאותו היום, למה לא פשוט לצלם כל יום מחדש?

מה, את משאירה את הרגליים במקום אחר כשאני לא בבית? אני צריך לדעת עם מי הן מבלות כשאני בעבודה...

אני כמובן צוחקת, קצת מתבאסת לשם ההצגה, ואז מחליטה שאם הוא לא מתרגש מהמחווה אולי מישהו אחר כן.

לכן במקום לשלוח לו אחת כל בוקר  העליתי את כולן לפה. כי אם כבר אני עושה אלבום רגליים, לפחות שיהיה קהל. 😈

 

היתרון היחיד בתקופת מבחנים זה לחזור לישון אחרי כל השעונים מעוררים שלו ומיליון הנודניקים, ולקום מאוחר ביקיצה טבעית מאוחרת.

החיסרון זה שהוא לא נמצא במיטה לכרבל אותי. 

אז הנקמה  שלי זה לשלוח טיזינג קטנטן, שהוא כבר תקוע בעבודה ואני רק בשלבי התעוררות.

 

קראתי את הפוסט של black lotus המדהימה על צנזורה עצמית, והוא פשוט נגע בי.

כל כך הרבה זמן שאני יושבת עם פנטזיות במגירה, לא כי אני מתביישת בהן  אלא כי אני יודעת כמה הן עלולות להתפרש לא נכון.

כמה מהר יכתבו: "אבל זה לא באמת את", או "זה מוגזם", או  הכי גרוע כמה מהר מישהו יחשוב שזה הזמנה.

אבל זו פנטזיה. לא התחייבות. לא תסריט. לא אמת בשטח.

וזה גרם לי לרצות לשתף אחת משלי.

פנטזיה אפלה. חזקה. מוקצנת. כזו שלא תתממש  אבל בוערת.

כזו שאני לא גאה בה, אבל גם לא מתביישת בה.

פשוט נותנת לה רגע אחד של אור.

הוא גלל בכלוב, משועמם. לא חיפש משהו מיוחד, לא באמת. זה היה הרגל. לעבור בין פרופילים, לחפש דמויות נשיות, אולי להיתקל במישהי שתענה. ההודעה ששלח הייתה קופי-פייסט שחוק: "שלום המלכה. שמי ניק, בן 25, מתעניין בשליטה, אשמח להכיר."

ואני? באותו יום, היה לי מצב רוח לשחק. אבל יותר מזה  היה בי משהו אחר. משהו חד. לא נעלבתי, לא כעסתי, אבל הראש שלי לחש: יאללה, נקמה. בוא נלמד אותו לקח. שלא מתייחסים ככה סתם לאנשים. שלא מחפיצים. אני לא כלי למימוש רצונות.

אז עניתי.

"שלום ניק. מה הטלגרם שלך?"

התגובה שלו הייתה כמעט מיידית. מופתע. מתרגש. נבוך. לא באמת ציפה שמישהי כמוני תענה. הפרופיל שלי מוכר, נוכח, אין בו אנונימיות. רק מוניטין. והייתי ברורה.

"אתה תדבר עם המלכה. אני דמות. אין שם, אין תמונה, אין פנים. אתה תחשוף, אני אסתתר. אלה הכללים."

והוא הסכים. לא רק הסכים  ציית. מתוך תשוקה. מתוך סקרנות. מתוך משהו שהוא עצמו לא הצליח להסביר.

הוא התחיל לשלוח. בהתחלה בקטן שם מלא, תמונה אחת. ואז עוד. הקול שלו מוקלט. פרטים על העבודה. פרטי משפחה. פחדים. פנטזיות. היסטוריה מינית. הכל יצא ממנו כאילו ביקש ממני לקחת את זה.

אני התחלתי לבנות תיק. ידעתי עליו יותר ממה שהוא דמיין שאפשר לדעת. והשתמשתי בזה.

אחרי פחות משבועיים, קבעתי איתו: "יום שלישי, ארבע. קניון במרכז."

הוא הגיע. ברור שהוא הגיע. לבוש כמו שסיכמנו, נבוך, דרוך, אבל מוכן.

הוא לא ידע שאני שם. יושבת עם חברה, סתם במספרה בקניון, כוס קפה ביד. לא מסתכלת עליו ישירות אבל רואה הכל. מצלמת.

כשהוא עלה במדרגות הנעות, שלחתי לו תמונה. הוא בדיוק הביט הצידה, כאילו חש שמשהו עוקב אחריו. "ראיתי אותך," כתבתי. "אתה נראה מתוק כשאתה מתאמץ לא להרטיב."

הוא נדרך. כל השרירים מתכווצים. הידיים רועדות קצת.

"כנס לסופרפארם," שלחתי. "תמצא לי תחתוני נשים, ורודים, מידה קטנה. תבקש שעטפו לך יפה. תגיד למוכרת שזה עבור מישהי מיוחדת."

הוא בלע את הרוק, אבל עשה.

אני צילמתי. שלחתי לו את התמונה הראשונה. הוא נבהל. ניסה להבין. "איך...?"

אני רק כתבתי: "תתמקד במשימה."

ומשם זה רק הידרדר.

"לך לחנות לאביזרי מין. קנה דילדו. לא משהו קטן. תצלם אותו ליד הפנים שלך.

תקנה גאג.

היד שלו רעדה כשהחזיק את הקופסה. הוא ניסה להסתיר את זה, אבל לא הצליח. לא ממני. לא מהמצלמה שלי שתיעדה כל רמז פחד.

הוריתי לו להיכנס לשירותים הציבוריים, לשים את התחתונים, להחזיק את הדילדו בפה, לצלם.

כשהיסס שלחתי לו צילום מסך של חשבון הפייסבוק של אחותו. לא כתבתי כלום. רק חיכיתי.

הוא הבין. ועשה. כי לא הייתה לו ברירה.

אחר כך ביקשתי העברה. 500 ש"ח. תוך דקה זה היה אצלי.

המשימות הלכו והחריפו. משימות פומביות. גופו כבר זז לבד, הראש שותק. אבל הסחיטה היא לא הייתה רק איום. היא הייתה מבנה. שיטה. חוט דק שבניתי מתוכו כלא שלם.

ואז הוספתי עוד שכבה. "לך לחנות. תמצא עמדת איפור. תבקש מהמוכרת שתאפר אותך . תצלם לפני ואחרי"

והוא? הוא הלך. ראיתי אותו עומד מול המראה, נוגע לעצמו בלחיים באי נוחות, והיד השנייה רועדת עם הטלפון. שלח.

שלחתי לו הודעה: "בדיוק ככה. עכשיו תצטלם עם הבובה שקנית קודם. ותחייך."

וכשהוא עמד שם  מחייך בכוח, עיניים אדומות, ליפסטיק נמרח – שלחתי לו את התמונה שלו. הוא עומד שם. נראה כל כך קטן. כל כך שברירי.

"הנה אתה. שנייה אחת לפני שאתה נשבר."

הוא רעד. שלח לי הקלטת קול. נשימות כבדות. בכי שקט. מילה אחת: "למה?"

לא עניתי. רק שקט.

כשהוא חזר לשירותים, כדי לשים הכל על עצמו שלחתי לו את התמונה שלו בוכה. מרוסק. לקחתי אותה קודם, כשהוא היה בטוח שאף אחד לא רואה. זו התמונה שתפסה את הרגע שבו כבר לא היה לו שום מקום לברוח.

"תראה אותך," כתבתי. "צעצוע."

הוא שלח הודעה: "אני לא יכול יותר."

חיכיתי.

ואז שלחתי רק שורה אחת: "מחר. אותו מקום."

הוא נשאר לעמוד שם עוד רגע. הדילדו בתיק, הידיים רועדות, הטלפון ביד. מביט במסך. בשורה הקצרה. בשקט שנפל.

הקניון המשיך לזוז סביבו כאילו כלום.

ואז הוא הסתובב, והלך.

בלי לדעת אם זו הפעם האחרונה. אם אני אהיה שם שוב. או אם בכלל הייתי שם באמת. או אולי בכלל שלחתי צעצוע אחר לעשות את כל העבודה במקומי.

ואז הטלפון שלו רטט.

תמונה חדשה. שלו. שבור. בוכה. והוא לא זכר מתי צולמה. ולא הבין מי מחזיק את המצלמה.

הוא רק ידע דבר אחד:

המלכה יודעת הכל. והיא עוד לא סיימה..

 

ועכשיו אני רוצה לעצור. לנשום רגע.

כי זו פנטזיה.

וזה בדיוק המקום שלה  במילים, בדמיון. לא במציאות.

אני לא יכולה להיות המלכה הזו באמת.

אני לא יכולה ללחוץ על נקודות שבירה בלי לרצות גם לאחות.

לא יכולה לסחוט בלי להרגיש.

לא יכולה לשלוט מבלי להרגיש אחריות.

אני לא שופטת אף אחד שנמשך לזה באמת שלא.

יש שם דינמיקה עוצמתית, פסיכולוגית, מטלטלת.

אבל בשבילי?

כדי שזה יהיה אמין, כדי שזה יעבוד אני צריכה קשר.

אני צריכה לראות מי עומד מולי. אני צריכה לרעוד איתו.

אני יכולה לשבור מישהו בכל כך הרבה מובנים אבל רק אם אני גם שם כדי להחזיק אותו בסוף.

הפנטזיה הזו דורשת ניתוק רגשי שאני לא מסוגלת אליו.

וזה למה היא תישאר תמיד רק בראש שלי.

כן, סוג של הגשמתי גרסה מרוככת שלה פעם  עבור חברה, רעיונית. העברתי לה תרחישים, מבנים, תסריטים. ראיתי את זה מתגשם דרך מישהו אחר.

וזה היה מרתק. מרגש אפילו. אבל זה לא שלי.

זה לא הגוף שלי, הלב שלי, הנשימה שלי.

וזה גם המקום לומר שבזמן שאנחנו משתפות פנטזיות, מדברות בלשון חופשית, כותבות בלוגים אישיים – יש מי שקופצים מיד למסקנות. מי שממהרים להפוך כל מילה להזמנה.

מי שלא רואים אותנו כאדם אלא כדמות לפנטזיה שלהם. וככה בדיוק כולאים אותנו. ככה מפספסים אותנו.

אני לא אעצור מלכתוב את הפנטזיות שלי. אני לא אצנזר את הדמיון.

אבל אני גם מוכנה להתמודד עם תגובות, עם מורכבות, עם השאלות שצפות.

מה שכן נורא עצוב שצריך לשקול בכלל אם לפרסם משהו אישי בבלוג פרטי, בגלל הפחד משיפוט.

הפחד שהמילים שלנו יילקחו החוצה מההקשר הכי חשוב הקונטקסט האנושי.

היכולת לדמיין לא אומרת רצון לממש. והיכולת לשתף  היא כוח. לא חולשה.

אז תודה, לוטוס היקרה, שפתחת את זה.

( https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=2215&postid=1693695 )

ולי – על הרגע הזה, שבו הרשיתי לעצמי לדמיין.

ולדעת מתי לעצור.

הרבה זמן לא קשרתי אותך אני אומרת לו באגביות.  אחרי שקצת עיצבן אותי . הוא אמר נכון וחייך וחזר לעניניו.

מאוחר יותר בערב ביקשתי ממנו להביא את המזוודה.

הוא חייך, הוא אוהב את הקשירות.וגם את הציוד.

טוב את חלקו, את החשמל הוא שונא, את הדילדו הוא למד לשנוא. 

הוא קשור היטב. החבלים מתוחים, הדוקים, כורכים את הידיים שלו מאחורי הגב, נמתחים דרך הקולר שעל צווארו.

כל תזוזה קטנה? רק מהדקת את הקולר, לוחצת עוד קצת על הגרון. מזכירה לו מי מושכת בחוטים.

הוא יודע – כל ניסיון לברוח, כל ניסיון למרוד, ייגמר בתחושת חנק, בכאב חד ומהיר שיאלץ אותו להיכנע מחדש.

אבל הוא עדיין מנסה. ברור שהוא מנסה. בטיפשותו, בנואשותו, עם כל שריד של אגו מגוחך שעוד נשאר לו.

כל ניסיון להיאבק רק מהדק יותר את החבלים. כל משיכה לאחור — קולר חונק, שיעול חנוק, עיניים נפערות בפחד רגעי.

אני עומדת מולו בשקט. מחזיקה ביד את הדילדו השנוא עליו. לא מאיימת. לא מדברת.

פשוט נותנת לו לראות.

הוא מבין מיד מה אני רוצה. הגוף שלו מתקשח. הפנים מתכווצים.

אני לא ממהרת.

ניגשת אליו, קרובה מדי, מחזיקה את הדילדו מול הפנים שלו. מצמידה את הדילדו בעדינות לשפתיים.

הוא מסובב את הראש. החבל נמתח. הקולר חונק. הוא נחנק קלות, משתעל, מתפתל.

אני לא מגיבה. רק מחכה.

היד השנייה שלי אוחזת בסנטר שלו, מחזירה את פניו אליי.

אני לוחצת בעדינות. מרימה לו את הראש, קובעת את הקצב.

"דיברנו על זה," אני לוחשת בשקט. "אתה יודע מה לעשות."

הוא סוגר את השפתיים חזק, הראש שלו רועד מרוב מאמץ.

עוד דחיפה קלה עם הדילדו. עוד מתיחת חבל. עוד לחץ על הצוואר.

עוד שיעול, עוד השתנקות, עוד רגע קטן שבו הוא מרגיש את חוסר האונים האמיתי.

הפה שלו מתחיל להתרכך. לא מתוך רצון. פשוט כי הגוף שלו לא עומד בזה יותר.

אני דוחפת בעדינות שוב. רק את קצה הדילדו.

הוא נרתע מיד, משתעל, מנסה להדוף אותי — אבל הידיים שלו קשורות. הראש שלו כלוא. הבריחה לא קיימת.

אז אני נסוגה רגע. מחייכת לעצמי. מחכה.

הוא מנסה לנשום.

מנסה לארגן מחדש את עצמו, לשמור על מראית עין של שליטה.

ואז אני מתקרבת שוב.

הפה שלו נפתח. חצי מילימטר. בקושי.

אבל מספיק. הדילדו חודר פנימה. הקצה בלבד.

הוא גונח. נאנק. מנסה להתפתל.

אני מהדקת לו שוב את הסנטר. מחזיקה אותו במקום.

עוד דחיפה קטנה. ועוד אחת.

כל פעם שהוא מנסה להתרחק — החבל מושך אותו חזרה.

כל ניסיון לברוח — חונק אותו מחדש.

וזה קורה. לאט. בלי דרמות.

הפה שלו מתחיל להיפתח כל פעם קצת יותר מהר.

כל דחיפה – פחות התנגדות.

כל מתיחה – פחות מאבק.

הדילדו מחליק פנימה יותר בקלות.

הראש שלו שוקע לאחור.

העיניים שלו הופכות מזוגגות, מתרוקנות.

אני מוציאה את הדילדו החוצה לאט.

קו רוק מתוח מחבר את השפתיים שלו לקצה.

והוא?

לא מחכה אפילו. הפה שלו פשוט נפתח. באינסטינקט. רחב. מוכן. בלי פקודה. בלי הכרח. בלי מחשבה.

זונה טובה. פה גדול. צעצוע

הוא לא הבין מתי זה קרה.

מתי עבר מהמקום שבו הוא נלחם — למקום שבו הפה שלו נפתח לבד, רעב, מחכה.

אני מחזיקה את הסנטר שלו, מסתכלת לו עמוק בעיניים.

הן ריקות. מותשות. מובסות.

הפה שלו עדיין פעור. רחב, רפוי, ממתין.

אני לא ממהרת.

פשוט נהנית מהרגע — מהנשימה הכבדה שלו, מהרעד הקטן בזווית שפתיו, מהעובדה שהוא כבר לא זוכר למה בכלל ניסה להילחם.

בלי להתריע, אני לוקחת את הדילדו הרטוב  ומשעינה אותו על השפתיים שלו.

נותנת לו להרגיש את המשקל, את הלכלוך, את העובדה שהוא הוא זה שהרטיב אותו.

ואז — בעדינות  אני מורחת את הרוק שלו על פניו.

על הלחיים. על קצה האף. על הסנטר.

מסמנת אותו , באיטיות  כמו שמורחים צבע על קנבס.

כמו שחותמים על רכוש. הוא לא זז. רק עוצם עיניים, סופג את ההשפלה

"למדת את השיעור," אני אומרת בקור שקט.

הוא לא עונה. ברור שהוא לא עונה.

 הצעצוע השבור שלי. 

"רק נשיקה אחת." באמת שלא ביקשתי הרבה. רק בכף רגל, אחרי יום כל כך ארוך.

הוא היה זרוק על הספה, מותש, חצי בוהה במסך.

אני יושבת בספה ממולו. מנדנדת את הרגל מול הפנים שלו. מחכה שהוא יבין.

הוא לא הבין.

"תנשק," אמרתי. 

הוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח.

"מה פתאום? זה מגעיל אותי… כל היום הסתובבת עם זה בתוך הנעל ספורט."

הגועל בפנים שלו, הטון הזה, הכל היה ניסיון עלוב לשים גבול למשהו שפעם היה הטקס היומי שלנו.

ואני? שתקתי. פשוט שתקתי.

כבר תקופה שהוא לא עשה את זה.

לא חלץ לי את הנעליים בסוף היום, לא נישק לי את כף הרגל, לא השתחווה אליה כמו פעם.

והרגשתי שזה מתחיל להיות חסר לי. הטקס הקטן הזה, המטופש, של שייכות.

אז התקרבתי עוד יותר, הנחתי את כף הרגל שלי על הצוואר שלו, מחכה לתגובה אחרת.

והוא פשוט דחף אותה ממנו בלי היסוס.

ואני? חזרתי מיד לאותו תנוחה.

מהר מאוד זה הפך לריב ביננו על הספה.

אני מטפסת עליו, מנסה בכוח להצמיד את כף הרגל שלי לפנים שלו, והוא נאבק בכל הכוח.

הידיים שלו מנסות להרחיק אותי, לדחוף את כף הרגל שלי, להתנער ממני.

הוא מצליח להעיף אותי ממנו לרצפה.

אני קמה בשקט. בלי מילה.

פשוט יוצאת מהסלון.

יחפה. לא גרביים, לא נעליים.

כפות הרגליים שלי על הרצפה הקרה, מנקה איתם את האבק שלא הספקנו לנקות מרגישה את הדשא הרטוב מחוץ לדלת. יוצאת לשביל, בכוונה רוצה להתלכלך באבק ואדמה.

ואז אני חוזרת פנימה.

הוא עדיין שוכב שוב על הספה, עושה את עצמו ישן. מתעלם.

אני מטפסת עליו שוב. הפעם בלי כעס. לא במהירות של מאבק. בצורה מחושבת.

אני מתיישבת עליו בשיא הכובד על אזור החזה והבטן. הרגליים באיזושהי פוזיציה מוזרה, חצי לוכדות לו את הידיים וחצי בישיבה מזרחית.

המשקל שלי מורגש עליו, הלחץ מדויק על החזה שלו.

אין לו לאן לזוז.

הידיים שלו מנסות עוד להילחם, להרים אותי, אבל אין לו מספיק כוח. הוא מותש באמת.

אני שומרת על יציבות.

הפנים שלי קרובות לשלו. אני יכולה להרגיש את הנשימה החמה שלו על העור שלי.

ואז אני מרימה את כף הרגל המלוכלכת ומצמידה אותה לשפתיים שלו.

הוא מסובב את הראש הצידה, מנסה להתחמק.

אני תופסת את הלסת שלו בעדינות ומחזירה את הפנים שלו אליי.

"תפתח את הפה."

הוא לוחש "די, נו באמת. תעזבי אותי בשקט ''. 

אז אני פשוט לוחצת על הלחיים שלו.

האצבעות שלי מחליקות לתוך הפה שלו.

אני מרגישה את השפתיים שלו נאטמות סביבן, אבל אני דוחפת עוד פנימה.

בבת אחת מוציאה את האצבעות מהפה ומחדירה את כף הרגל. תופסת לו את הפה משני הצדדים, לוחצת כדי שלא יתנגד.

מזיינת לו את הפה עם כף הרגל המלוכלכת.

הלכלוך, הזיעה המלוחה, החמיצות הקלה . את הכל הוא טועם בלי יכולת להתנגד.

הוא משתעל חנוק. נאנק.

אבל אני יושבת עליו חזק מדי. הוא לא מצליח להוריד אותי.

כשהוא נושם עמוק דרך האף, אני מרגישה ניצחון קטן. אני מחייכת חיוך קטן וקר.

ואז אני רואה את הגרביים שלי מונחות סתם ככה על השולחן בסלון.

זה ההרגל המגונה שלי, תמיד משאירה אותן שם כדי שהוא יאסוף בלילה לכביסה. לוקחת אחת מהן – גרב מסריחה, ספוגה בזיעה מכל היום.

דוחפת את הגרב עמוק לתוך הפה שלו.

אני רואה בעיניים שלו שהוא מנסה לירוק את זה החוצה – אני יודעת בדיוק מה עובר לו בראש.

אבל אז מגיעה היד השנייה שלי.

ועוד גרב מלוכלכת מהשולחן.

אני מצמידה אותה לאף שלו, סותמת לו את הנשימה עם הגרב.

הידיים שלי עוטפות לו את כל הפנים. אין אוויר. אין לו ברירה.

הוא נאבק בעוויתות קטנות.

האגן שלו מתרומם מעט מהספה, הכתפיים מתפתלות בניסיון נואש.

אבל אני לא זזה. אני רק לוחצת חזק יותר.

מחזיקה אותו קרוב אליי.  הוא נלחם. עוד ועוד.

הזמן עובר לאט. ואז הוא נשבר. הגוף שלו נרפה.

הנשימה שלו נעשית קטועה וחלשה. העיניים שלו – אדומות ומלאות בלחות.

אני שולפת את הגרב הרטובה לגמרי מהפה שלו.

מורחת את הרוק שלו חזרה על הלחיים שלו, על הסנטר על כולו. 

אני מתכופפת ממש קרוב אליו, לוחשת לו בשקט:

"שטיח מטונף לניגוב רגליים, סמרטוט רצפה.  זה מה שאתה. לא יותר מזה."

הוא לא עונה. רק שוכב שם. מובס.  ספוג כולו בזיעה ורוק.

וזה גרם לי לחשוב אולי כן שווה לכתוב דווקא על השגרה הזו, על הרגעים הקטנים האלה שנשמעים כל כך משעממים אבל בסופו של דבר... הם ממש לא.

 

התמונות להמחשה בלבד- למקרה שתהיתם איך הכפות רגלים שלי נראות בדרך כלל.. 

המים בבריכה היו חמימים, כמעט מרגיעים, אחרי כל מה שהוא עבר. הגוף שלו היה מותש, השרירים כבדים, הראש מלא בעייפות מבורכת. הוא שכב שם, חצי מעולף על מיטת השיזוף, נותן לעצמו רגע להירגע, לנשום. אולי הוא אפילו חשב שהלילה נגמר.

ואז עלתה לי מחשבה. מחשבה זדונית.

לקחתי את הסקוצים של הקשירה והעברתי אותם מאחורי הידיים שלו. לא יותר מדי חזק, סתם לבדוק… ולראות מה הוא יעשה.

כמובן שהוא ניסה להשתחרר. וכמובן שהוא הצליח.

אבל הוא, כמו שהוא לפעמים כל כך מטומטם, לא עצר שם. במקום ליהנות מהרגע, במקום להבין שאולי הוא חמק ממלכודת, הוא היה צריך לפתוח את הפה הגדול שלו. לפלוט את המחשבה שרצה לו בראש. לספר לי בדיוק איך אני יכולה לקשור אותו כך שהוא לא יצליח לברוח.

 

טוב.

 

אם הוא כבר מציע…

 

תוך רגעים ספורים הוא היה שוב קשור, הפעם כמו שבאמת צריך. לא היה לו שום סיכוי לצאת מזה עכשיו, והוא ידע את זה. ראיתי איך זה מחלחל לתוך התודעה שלו, איך הוא מתפתל קצת על המיטה, איך הוא מבין שהשליטה שוב לא בידיים שלו.

 

אבל זו הייתה רק ההתחלה.

 

היה לי תיאבון לשחק.

 

נשענתי מעליו, נותנת לו להרגיש אותי קרובה, חמה, מסוכנת. הידיים שלי טיילו על הגוף שלו, נוגעות, חוקרות, מדליקות אותו לאט. ראיתי איך הנשימה שלו מתחילה להשתנות, איך הגוף שלו מגיב, איך הראש שלו מתחיל לשקוע לתוך התחושה.

 

ואז, בדיוק כשחשב שהוא יודע לאן זה הולך – עצרתי.

 

פשוט הפסקתי.

 

והשארתי אותו שם, מתוח, רועד, עם תשוקה בלתי נסבלת שהלכה ונבנתה.

 

והמשכתי לשחק.

 

כל נגיעה, כל ליטוף, כל לחישה – רק כדי להביא אותו לשיא… ואז לעצור. שוב. ושוב. ושוב.

 

הוא התחנן, ניסה לזוז, ניסה לברוח מהתחושות, אבל לא היה לאן. הגוף שלו לא היה שלו יותר, לא היה לו שום שליטה על שום דבר.

 

וכשהוא לא יכול היה יותר, כשהוא רעד כולו, מתוח עד הקצה, נואש לשחרור שהוא לא יקבל…

 

דחפתי לו דילדו לפה.

 

לא היה צורך בגאג. הייתי צריכה שהוא ירגיש.

 

הוא ניסה להיאבק, אבל אני ראיתי את העיניים שלו. ראיתי איך הראש שלו נשטף בתחושה אחרת, איך זה לוקח אותו עמוק יותר לתוך החוסר שליטה, איך כל התנגדות הופכת לכניעה הדרגתית.

הגוף שלו רועד מתחתיי, מתוח כמו מיתר שנמשך עד הקצה, ואני? אני מחזיקה את החוטים בידיים, משחקת בהם כרצוני. הוא קשור, חסר אונים, והפה שלו מלא – לא יכול להתחנן, לא יכול לבקש רחמים. רק להיאנח דרך הדחיסה, דרך התחושה שחודרת אותו ומכריחה אותו להיכנע.

 

אני דוחפת את הדילדו עמוק יותר, מתענגת על הבעות הפנים שלו, על הדרך שבה העיניים שלו מתכווצות מהצפה של תחושות – פה מלא, גוף שנשרף מתשוקה, איבר שזועק לשחרור אבל כלוא בתוך המשחק שלי.

 

היד שלי מטיילת במורד בטנו, האצבעות מגרות, מלחשות הבטחות מתחת לעורו. אני לוחצת, סוחטת, מביאה אותו אל הקצה – ושוב נסוגה. הוא נאנק, הגרון שלו חנוק סביב הדילדו, רעידות עונג וייאוש עוברות בו כמו זרמים חשמליים.

 

הלשון שלי מחליקה על בטנו, יורדת נמוך יותר, מתקרבת לאיבר שלו – והוא בטוח שהנה, עכשיו זה יקרה. עכשיו אני אתן לו. אבל לא. אני רק נושפת, רק מגרה, רק מריצה את קצה הלשון על המקום הכי רגיש ואז… נעצרת. שומעת את הנהמה העמוקה שנפלטת ממנו, מעריצה את הכאב שבחוסר האונים שלו.

 

אני מחזיקה אותו שם, במקום שהוא לא יכול לברוח ממנו. בין תקווה לייאוש, בין שיגעון לצייתנות מוחלטת. ואני אוהבת כל שנייה מזה

 

כשהחלטתי שהספיק לי – או יותר נכון, שהספיק לו – נתתי לו רשות.

 

הוא גמר חזק.

 

אני צפיתי בו, רגועה, מסופקת. ואז, כשעוד היה חם לקחתי את הזרע שלו, ובתנועות איטיות, מוקפדות, כתבתי את שמי על הבטן שלו.

 

רק כדי שהוא יזכור למי הוא שייך.

 

ואני ? אני לא חסרת לב כמו שהוא לפעמים אוהב להגיד.

ירד גשם בחוץ, והיה קר. הנחתי לידו את פטריות החימום, כי אני דואגת לרכוש שלי.

 

התכופפתי קרוב, מספיק כדי שהוא ירגיש את החום שלי, את הלחישה באוזן.

 

"לילה טוב."

 

ואז קמתי.

 

עזבתי אותו שם, לבד, קשור, רטוב, מלוכלך על מיטת השיזוף.

 

עליתי למעלה, לצימר החמים . משאירה אותו מאחור, שומעת את הקול שלו צועק לעברי, מלא זעם ותסכול.

 

"את לא תעזי!"

 

אבל אני? אני רק חייכתי לעצמי וסגרתי את הדלת.

 

הוא הכין את הג'קוזי בדיוק כמו שביקשתי. מים חמימים, לא חמים מדי, בדיוק כמו שאני אוהבת. קצף בריח וניל מרחף על פני השטח, נרות מוכנים להדלקה – כל פרט מוקפד עד האחרון שבהם. הוא דאג לכל זה, אבל הוא לא זה שזכה ליהנות מזה.

 

אני מושיבה אותו על שפת האבן הקרה, מול המים שהוא עצמו חימם, וקושרת אותו. הידיים, הרגליים – הכל במקום. לא חזק מדי, רק מספיק כדי להזכיר לו שאין לו שליטה על כלום עכשיו.

 

ואז, אני מוסיפה פרט נוסף.

 

גאג מחליק לפיו, מותח את השפתיים, מרסן את המילים שלא יוכלו לצאת. כל ניסיון לדבר נבלע, הכל הופך להמהום עמום בלבד. הוא לא צריך לדבר עכשיו, הוא רק צריך להרגיש.

 

ולבסוף – הבלון.

 

אני מצווה עליו להניח עליו את הראש. לא מלא באוויר, אבל מספיק נפוח כדי להיות מסוכן. מספיק רגיש כדי שאם הוא יזיז את הראש יותר מדי – הוא יזוז. ואני? אני כבר הזהרתי אותו מראש שזה אסור.

 

והאור? האור לא כבה בגלל כיסוי עיניים. להפך. האור כבה כי אני פשוט עזבתי אותו שם, לבד, בחושך מוחלט.

 

אני הולכת. למקלחת.

הוא יודע שאני בסביבה. הוא יודע שאני לא רחוקה. הוא שומע רחשי מים מהמקלחת, שומע את הצעדים שלי על המרצפות, אבל אין לו מושג מה אני עושה. אין לו מושג אם אני מסתכלת עליו, אם אני בכלל מתייחסת לקיום שלו עכשיו.

ובין הצלילים המרומזים האלה, בין רגעי האי-ודאות, אני משאירה לו רק דבר אחד – הטלפון שלי, מונח לידו, דלוק. הוא יכול לשמוע אותי, אבל הוא לא יכול לראות. אני שם, ועדיין לא שם. קרובה, אבל רחוקה שנות אור מהישג ידו.

המים במקלחת מתגברים, נשטפים עליי בזמן שהוא יושב שם, מתוח, נזהר לא לזוז יותר מדי. הוא בטח סופר בראש, מנסה לנחש כמה זמן עבר, מנסה לזכור אם אמרתי לו בכלל כמה זמן הוא יהיה שם. אני יודעת בדיוק מה עובר לו בראש. חוסר האונים, הבלבול, התחושה שהוא עושה את הדבר הנכון בזה שהוא מחכה, אבל גם הספק, המחשבה שאולי, אולי הוא אמור לעשות משהו אחר.

הוא צריך להחזיק את עצמו יציב, כל תנועה קטנה יכולה להיות טעות. הלסת כבר מתחילה לכאוב מהגאג, השרירים בוערים מהתנוחה, אבל הראש? הראש חייב להישאר בדיוק במקום. אם הוא יזיז אותו יותר מדי… הבלון יזוז .

והזמן עובר.

 

לאט.

 

הגוף שלו מתחיל לכאוב.

הוא שומע את המים זורמים, שומע אותי נעה בחדר לידו, אבל הוא לא רואה כלום. אין לו מושג מה אני עושה. הוא לא יכול לדעת אם אני מתבוננת בו, אם אני בכלל מתכוונת לחזור בזמן הקרוב. כל מה שיש לו זה השקט, המים הרוחשים מאחוריו, הטלפון שלי שמונח לידו – פתוח, אבל חסר תועלת. הוא שומע אותי, אבל לא יכול לקרוא לי. לא במילים, לא בתנועה.

 

והזמן עובר . הכאב מצטבר.

ואז – הריח.

עשן דק מתגנב לאוויר, עוטף אותו ברכות מעושנת. אני ליד החלון, סיגריה בין האצבעות, העשן מתפתל באוויר. אני יכולה לראות אותו, אבל הוא לא יכול לראות אותי. הוא רק יכול לחוש את הנוכחות שלי בלי לדעת איפה בדיוק אני נמצאת.

 

האם אני מתבוננת בו עכשיו?

 

האם אני בכלל חושבת עליו?

 

האם הוא עדיין מחכה כמו שצריך?

 

שעה וחצי.

שעה וחצי שבהן הוא לא ידע כלום, לא ראה כלום, רק שמע. שעה וחצי שבהן הוא נשאר בדיוק איפה שהשארתי אותו, בלי לזוז, בלי לדעת מתי זה יגמר..

שעה וחצי שבהן הוא היה תלוי אך ורק בי.

שעה וחצי שבהן כל שנייה חלפה כמו נצח 

ואז בלי אזהרה, בלי הודעה מוקדמת - אני שם

נוגעת בו פתאום, חודרת את השקט, את האפלה, משחררת אותו , מרימה את ראשו מהבלון, מוציאה את הגאג. נותנת לו רגע אחד שוב להרגיש את הפה, רגע אחד של חופש, רגע אחד של נשימה לפני שהיד שלי מתהדקת סביב צווארו שוב ונותנת לו להרגיש שוב את השליטה שלי את הידיעה שהוא שלי, שהזמן שלו, הגוף שלו, החוויות שלו- הכל שייך לי .

הוא שלי. תמיד היה. הוא מכיר את הכללים, יודע את הגבולות, יודע מה אני אוהבת. ותמיד, תמיד נכנע לי מרצון. אבל הפעם? הפעם זה היה אחרת. הפעם לא היה הסכם שבשתיקה. הפעם לא היה בו אפילו שמץ של רצון. 

גם פעם שעלה לי הרעיון לסשן מסוג זה הוא הביע חוסר עניין ורצון. ועדיין זה לא ממש עניין אותי, לא אז ולא היום.

אני יודעת מתי אני יכולה למתוח את הגבולות שלו, והוא יודע כיצד לעצור אותי .

הוא התנגד. בצעקות וגם בתחנונים, אבל בעיקר במבט. ראיתי את זה בעיניים שלו—העור המתוח על פניו, הנשימה הכבדה, המתח בכתפיים. הוא ניסה למשוך את ידיו, לבדוק אם יש לו עדיין שליטה, אם יש פתח לברוח. החבלים אמרו לו שלא. הם כבר היו מהודקים, ננעלו סביב מפרקיו, נושכים את עורו בכל ניסיון להתנגד.  הגוף שלו נלחם בי מהרגע שהנחתי עליו את החבלים, מהרגע שהאזיקים ננעלו סביב מפרקיו. הוא ניסה להשתחרר, למשוך, אולי אפילו לברוח.

ואז שקט הגאג נדחף לפיו. חונק כל אפשרות למילים.

רק נשימות חזקות, מהירות, מבט מתוח שמחפש מוצא. אבל לא היה לו לאן לברוח. הוא ידע את זה. ואני ידעתי את זה.

הרמתי את המגב, העברתי אותו על פניו בתנועה איטית, כמו לטיפה אחרונה של חמלה.

"אתה שלי," לחשתי.

גופו נדרך. הרגשתי איך הוא מחכה, דרוך, מנסה לנחש מה יקרה עכשיו.

לחצתי עליו מטה, הנחתי אותו לרצפה. לא בכוח, לא מיד, אלא לאט, כדי שירגיש כל שלב. הברכיים פוגשות את האריחים הקרים, אחריהן החזה, הידיים עדיין קשורות מאחור, הראש שלו כמעט נוגע ברצפה.

"תקשיב," התקרבתי אליו, קולי נמוך, בטוח, "אתה כלי. סמרטוט. אז למה שלא תתחיל להתנהג כמו אחד?"

לא הייתה תשובה. לא מחאה, אפילו לא יבבה קטנה מהגאג שחסם אותו. רק נשימה כבדה, מאופקת, כאילו הוא מנסה לשמור על שארית כבוד אחרונה.

לחצתי עליו מטה והתחלתי להזיז את המגב. קדימה ואחורה. ואיתו—אותו.

בהתחלה הוא ניסה להתנגד, הגוף שלו נמתח, שרירים נלחצים, הראש מתרומם מעט בניסיון לשמור על איזו שליטה. אבל לא הייתה לו שליטה. כל גרגר אבק, כל לכלוך קטן על הרצפה, נדבק אליו, מרח אותו עוד יותר עם כל תנועה. הוא זז יחד עם המגב, כי לא הייתה לו ברירה.

ניסה שוב להרים את הראש. לחצתי עליו בחזרה.

"לא."

נשימתו נקטעה. הפסקה קטנה, רגע של הפנמה.

ואז זה קרה—השבירה. הנשימות שלו השתנו, מקוטעות, שקטות, לא כבדות כמו קודם. הוא לא ניסה לזוז יותר, לא ניסה להיאבק. ההבנה חלחלה פנימה.

עוד תנועה. ועוד אחת. הרצפה התחילה להתנקות.

והוא?

הוא רק הלך והתלכלך.