לומדת

הוא הכין את הג'קוזי בדיוק כמו שביקשתי. מים חמימים, לא חמים מדי, בדיוק כמו שאני אוהבת. קצף בריח וניל מרחף על פני השטח, נרות מוכנים להדלקה – כל פרט מוקפד עד האחרון שבהם. הוא דאג לכל זה, אבל הוא לא זה שזכה ליהנות מזה.

אני מושיבה אותו על שפת האבן הקרה, מול המים שהוא עצמו חימם, וקושרת אותו. הידיים, הרגליים – הכל במקום. לא חזק מדי, רק מספיק כדי להזכיר לו שאין לו שליטה על כלום עכשיו.

ואז, אני מוסיפה פרט נוסף.

גאג מחליק לפיו, מותח את השפתיים, מרסן את המילים שלא יוכלו לצאת. כל ניסיון לדבר נבלע, הכל הופך להמהום עמום בלבד. הוא לא צריך לדבר עכשיו, הוא רק צריך להרגיש.

ולבסוף – הבלון.

אני מצווה עליו להניח עליו את הראש. לא מלא באוויר, אבל מספיק נפוח כדי להיות מסוכן. מספיק רגיש כדי שאם הוא יזיז את הראש יותר מדי – הוא יזוז. ואני? אני כבר הזהרתי אותו מראש שזה אסור.

והאור? האור לא כבה בגלל כיסוי עיניים. להפך. האור כבה כי אני פשוט עזבתי אותו שם, לבד, בחושך מוחלט.

אני הולכת. למקלחת.

הוא יודע שאני בסביבה. הוא יודע שאני לא רחוקה. הוא שומע רחשי מים מהמקלחת, שומע את הצעדים שלי על המרצפות, אבל אין לו מושג מה אני עושה. אין לו מושג אם אני מסתכלת עליו, אם אני בכלל מתייחסת לקיום שלו עכשיו.

ובין הצלילים המרומזים האלה, בין רגעי האי-ודאות, אני משאירה לו רק דבר אחד – הטלפון שלי, מונח לידו, דלוק. הוא יכול לשמוע אותי, אבל הוא לא יכול לראות. אני שם, ועדיין לא שם. קרובה, אבל רחוקה שנות אור מהישג ידו.

המים במקלחת מתגברים, נשטפים עליי בזמן שהוא יושב שם, מתוח, נזהר לא לזוז יותר מדי. הוא בטח סופר בראש, מנסה לנחש כמה זמן עבר, מנסה לזכור אם אמרתי לו בכלל כמה זמן הוא יהיה שם. אני יודעת בדיוק מה עובר לו בראש. חוסר האונים, הבלבול, התחושה שהוא עושה את הדבר הנכון בזה שהוא מחכה, אבל גם הספק, המחשבה שאולי, אולי הוא אמור לעשות משהו אחר.

הוא צריך להחזיק את עצמו יציב, כל תנועה קטנה יכולה להיות טעות. הלסת כבר מתחילה לכאוב מהגאג, השרירים בוערים מהתנוחה, אבל הראש? הראש חייב להישאר בדיוק במקום. אם הוא יזיז אותו יותר מדי… הבלון יזוז .

והזמן עובר.

לאט.

הגוף שלו מתחיל לכאוב.

הוא שומע את המים זורמים, שומע אותי נעה בחדר לידו, אבל הוא לא רואה כלום. אין לו מושג מה אני עושה. הוא לא יכול לדעת אם אני מתבוננת בו, אם אני בכלל מתכוונת לחזור בזמן הקרוב. כל מה שיש לו זה השקט, המים הרוחשים מאחוריו, הטלפון שלי שמונח לידו – פתוח, אבל חסר תועלת. הוא שומע אותי, אבל לא יכול לקרוא לי. לא במילים, לא בתנועה.

והזמן עובר . הכאב מצטבר.

ואז – הריח.

עשן דק מתגנב לאוויר, עוטף אותו ברכות מעושנת. אני ליד החלון, סיגריה בין האצבעות, העשן מתפתל באוויר. אני יכולה לראות אותו, אבל הוא לא יכול לראות אותי. הוא רק יכול לחוש את הנוכחות שלי בלי לדעת איפה בדיוק אני נמצאת.

האם אני מתבוננת בו עכשיו?

האם אני בכלל חושבת עליו?

האם הוא עדיין מחכה כמו שצריך?

שעה וחצי.

שעה וחצי שבהן הוא לא ידע כלום, לא ראה כלום, רק שמע. שעה וחצי שבהן הוא נשאר בדיוק איפה שהשארתי אותו, בלי לזוז, בלי לדעת מתי זה יגמר..

שעה וחצי שבהן הוא היה תלוי אך ורק בי.

שעה וחצי שבהן כל שנייה חלפה כמו נצח 

ואז בלי אזהרה, בלי הודעה מוקדמת - אני שם

נוגעת בו פתאום, חודרת את השקט, את האפלה, משחררת אותו , מרימה את ראשו מהבלון, מוציאה את הגאג. נותנת לו רגע אחד שוב להרגיש את הפה, רגע אחד של חופש, רגע אחד של נשימה לפני שהיד שלי מתהדקת סביב צווארו שוב ונותנת לו להרגיש שוב את השליטה שלי את הידיעה שהוא שלי, שהזמן שלו, הגוף שלו, החוויות שלו- הכל שייך לי .

הוא שלי. תמיד היה. הוא מכיר את הכללים, יודע את הגבולות, יודע מה אני אוהבת. ותמיד, תמיד נכנע לי מרצון. אבל הפעם? הפעם זה היה אחרת. הפעם לא היה הסכם שבשתיקה. הפעם לא היה בו אפילו שמץ של רצון. 

גם פעם שעלה לי הרעיון לסשן מסוג זה הוא הביע חוסר עניין ורצון. ועדיין זה לא ממש עניין אותי, לא אז ולא היום.

אני יודעת מתי אני יכולה למתוח את הגבולות שלו, והוא יודע כיצד לעצור אותי .

הוא התנגד. בצעקות וגם בתחנונים, אבל בעיקר במבט. ראיתי את זה בעיניים שלו—העור המתוח על פניו, הנשימה הכבדה, המתח בכתפיים. הוא ניסה למשוך את ידיו, לבדוק אם יש לו עדיין שליטה, אם יש פתח לברוח. החבלים אמרו לו שלא. הם כבר היו מהודקים, ננעלו סביב מפרקיו, נושכים את עורו בכל ניסיון להתנגד.  הגוף שלו נלחם בי מהרגע שהנחתי עליו את החבלים, מהרגע שהאזיקים ננעלו סביב מפרקיו. הוא ניסה להשתחרר, למשוך, אולי אפילו לברוח.

ואז שקט הגאג נדחף לפיו. חונק כל אפשרות למילים.

רק נשימות חזקות, מהירות, מבט מתוח שמחפש מוצא. אבל לא היה לו לאן לברוח. הוא ידע את זה. ואני ידעתי את זה.

הרמתי את המגב, העברתי אותו על פניו בתנועה איטית, כמו לטיפה אחרונה של חמלה.

"אתה שלי," לחשתי.

גופו נדרך. הרגשתי איך הוא מחכה, דרוך, מנסה לנחש מה יקרה עכשיו.

לחצתי עליו מטה, הנחתי אותו לרצפה. לא בכוח, לא מיד, אלא לאט, כדי שירגיש כל שלב. הברכיים פוגשות את האריחים הקרים, אחריהן החזה, הידיים עדיין קשורות מאחור, הראש שלו כמעט נוגע ברצפה.

"תקשיב," התקרבתי אליו, קולי נמוך, בטוח, "אתה כלי. סמרטוט. אז למה שלא תתחיל להתנהג כמו אחד?"

לא הייתה תשובה. לא מחאה, אפילו לא יבבה קטנה מהגאג שחסם אותו. רק נשימה כבדה, מאופקת, כאילו הוא מנסה לשמור על שארית כבוד אחרונה.

לחצתי עליו מטה והתחלתי להזיז את המגב. קדימה ואחורה. ואיתו—אותו.

בהתחלה הוא ניסה להתנגד, הגוף שלו נמתח, שרירים נלחצים, הראש מתרומם מעט בניסיון לשמור על איזו שליטה. אבל לא הייתה לו שליטה. כל גרגר אבק, כל לכלוך קטן על הרצפה, נדבק אליו, מרח אותו עוד יותר עם כל תנועה. הוא זז יחד עם המגב, כי לא הייתה לו ברירה.

ניסה שוב להרים את הראש. לחצתי עליו בחזרה.

"לא."

נשימתו נקטעה. הפסקה קטנה, רגע של הפנמה.

ואז זה קרה—השבירה. הנשימות שלו השתנו, מקוטעות, שקטות, לא כבדות כמו קודם. הוא לא ניסה לזוז יותר, לא ניסה להיאבק. ההבנה חלחלה פנימה.

עוד תנועה. ועוד אחת. הרצפה התחילה להתנקות.

והוא?

הוא רק הלך והתלכלך.

זוכרים את התקופה ההיא, לפני כמה שנים, כשנכנסתי לפה?

הייתי אבודה במבוך של רגשות, מחפשת את עצמי בתוך עולם של תחושות וחוויות, גם את הצדדים האפלים והעוצמתיים שבהם. לא האמנתי שאמצא כאן אהבה, בטח שלא אהבה שתשנה את חיי לנצח.

ולפני כמעט שנתיים פגשתי אותו.

הוא היה כמו סערה שנכנסה לחיי, כמו ניצוץ בתוך החושך, כמו קרן אור שחדרה לתוך המבוך שלי. התחלתי איתו, כן, אבל לא חשבתי שזה יהפוך למשהו עמוק ומשמעותי כל כך. שנינו היינו עם צלקות מהעבר, עם לבבות שבורים, עם חלומות מנופצים. שנינו היינו בדרכים שונות, נתיבים שנראו כאילו לעולם לא יצטלבו.

הקשר שלנו נבנה על בסיס של אמון מוחלט, פגיעות חשופה, וחיבור עמוק ברמה של נשמות עתיקות שזיהו אחת את השנייה.

היו לנו כל כך הרבה  מכשולים, אתגרים, קשיים. עברנו , פרידות, מדברים רגעים של ייאוש. העתיד היה מעורפל, לא ברור, מלא בספקות.

האם נוכל להתגבר על הכל? האם נוכל למצוא את הדרך אחד לשני? האם הדרכים בכלל יכולות להפגש?

זה היה בלתי אפשרי להאמין, נכון? שנינו, עם כל המטענים שלנו, עם כל המכשולים, מצאנו אהבה. אהבה אמיתית, אהבה שמחברת בין נשמות, אהבה שחורגת מגבולות המוכר והמקובל.

והנה אנחנו כאן, היום, מאורסים!

הוא ממלא אצלי את כל המשבצות:

האהבה הכי גדולה שלי, הוא החבר הכי טוב שלי והחברה הכי טובה שלי, הוא הנשמה התאומה שלי, האדם שמשלים אותי וגורם לי להרגיש בבית. הוא העוגן שלי בסערה, היד המלטפת כשאני שבורה, החיוך שמאיר לי את היום. הוא הכלבלב שלי, הוא הסאב שלי, הוא הגבר שלי, המלאך השומר שלי,  הוא הארוס שלי, והאבא לעתיד של ילדינו.

הוא הכניס לחיי כל כך הרבה אור ואושר. הוא לימד אותי לאהוב שוב, להאמין בעצמי, להאמין באהבה, גם כשהיא נראית בלתי אפשרית, גם כשהיא מתבטאת בצורות לא שגרתיות. הוא האדם שתמיד חלמתי עליו, והוא שלי, בכל הרבדים של הקיום שלנו.

אני רוצה להגיד לכם , שאם אנחנו מצאנו אהבה בכלוב. אז כל אחד יכול. אל תתייאשו, אל תתפשרו, תחפשו את המדויק עבורכם, גם אם זה לוקח זמן. האהבה יכולה לפרוץ ממקומות הכי לא צפויים, ברגעים הכי לא צפויים, ובצורות הכי לא שגרתיות.

תודה ל"כלובי", מנהל האתר, על הפלטפורמה הזו. בלעדיו, לא היינו נפגשים. תודה שנתת לנו את ההזדמנות למצוא אהבה, גם בתוך עולם של כאוס ובלבול.

מאחלים לכולכם אהבה אמיתית ,מדוייקת, בריאה, משלימה מעשירה ומצמיחה ❤️

בדיחות על כך שהוא הולך להיות הבעלים שלי בעוד 1,2,3..

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=20308

#הכל_כדי_לראות_את_בשלול_יוצא_ מהקונכייה.

אני אוהבת את הרגע הזה, בדיוק לפני.  

כשהוא על הברכיים, הגב שלו מתוח, נושם עמוק, מנסה לא לרעוד.  

הידיים שלו מאחורי הגב, לא מבחירה.  שורפות מכאב. 

החצאית כבר נחה עליו בטבעיות, הפאה הוורודה מסדרת סביבו מעטפת חדשה, כמעט שקרית, כמעט אמיתית.  

הוא יודע – מה שעומד לבוא, זה תמיד קצת מעבר למה שהוא מדמיין.

אני מניחה עליו שעווה, החום מפתיע אותו בכל פעם מחדש.  

הכיווץ הזה בירך, הקפיצה הקטנה שהוא לא מצליח לבלום – הגוף שלו מדבר אליי בלי מילים.  

אני אוחזת בו, מזכירה לו שאין לאן לברוח,  

ושבעצם, הוא לא באמת רוצה לברוח.  

ואז זה קורה – השחרור הזה, הכניעה.  

בין הכאב לצריבה, פתאום הוא יפה באמת.  

לא כי קשרתי אותו, לא כי הלבשתי אותו –  

אלא כי הוא סוף סוף מעז לראות את עצמו, דרכי.  

בבית ספר למדתי שטקס הוא יותר מאשר סדרת פעולות. הוא מסע פנימי, הזמנה להאט, להתבונן ולהעריך את הרגעים הקטנים בחיים. כל אחד יכול ליצור טקסים משלו, טקסים שמשקפים את האישיות שלו ואת הרצונות שלנו.

אצלנו, זה טקס קטן, אישי,  זה רגע של אינטימיות, של חיבור עמוק, שמחבר בינינו מעבר למילים, ומי היה מאמין שטקס של קבלת פנים יכול להיות כל כך משמעותי?

זה הפך להיות סמל להורדת המסיכות, להתחלה של זמן איכות משותף. זה רגע שבו אנחנו משאירים את העולם בחוץ, ומתמקדים רק אחד בשני. זה רגע של כיף, של חיבה, ושל קצת פינוק. של התמסרות, של הבנת המקום. והבית שלנו הוא המקום שבו הטקס הזה מקבל משמעות מיוחדת. זהו המקום שבו אנחנו מרגישים הכי בטוחים, הכי אנחנו. ברגע שזה קורה אנחנו נכנסים למרחב קדוש, למקום שבו הזמן עוצר מלכת.. 

עוטפת אותו בנליון הנצמד, לאט לאט כל סנטימטר מגופו  מתכסה. עם כל נשימה זה מתהדק סביבו.

הידיים מחליקות על גופו מרגישות את העקומות והקווים, את החום והרכות.  היד חולפת על גבו על צווארו, על שערו.. העיניים נסגרות. מתמסר למגע העדין והרגוע.

מחבקת מאחור, הלב מאיץ, מרגישה את הנשימה העמוקה. השרירים לאט לאט מרפים. הוא יודע שהוא במקום בטוח. ממשיכה לעטוף, נותנת לו  את התחושה של ההגנה, של האהבה. 

וכאשר נעשה בו שימוש בתור צעצוע מין החיוך על שפתיו אומר הכל, חיוך של שקט ושלווה. 

זהירות - דיקפיק 

יש משהו מרגיע לדעת שמצאת את האחד שאת רוצה להזדקן איתו. לדמיין אותו עם שיער מאפיר, קמטים בפנים מוקפים צאצאים. ולדעת שהאהבה רק התחזקה. וחלמתי על זה כל כך הרבה פעמים בחיים. 

והיום, יותר מתמיד אחרי התקופה שאנו עוברים, בפן האישי, והמדיני , אחרי שאנחנו חווים על בשרנו את ההבנה כמה החיים דינמיים  וכמה הם קצרים אני מבינה כמה חשוב למצוא מישהו שילך איתך יד ביד בכל שלבי החיים. מישהו שיהיה שם בשבילך גם ברגעים הקטנים והפשוטים. 

ואז מגיע הרגע הזה, שבו אנחנו פשוט יושבים בבית, ביום הולדת שלו, כוס תה מולנו, מכורבלים, צוחקים, נעלי בית תאומות, סדרה טובה ברקע.. 

ואני יודעת , יודעת שמצאתי.. 

♥️  happy birthday my old man