הרבה זמן לא קשרתי אותך אני אומרת לו באגביות. אחרי שקצת עיצבן אותי . הוא אמר נכון וחייך וחזר לעניניו.
מאוחר יותר בערב ביקשתי ממנו להביא את המזוודה.
הוא חייך, הוא אוהב את הקשירות.וגם את הציוד.
טוב את חלקו, את החשמל הוא שונא, את הדילדו הוא למד לשנוא.
הוא קשור היטב. החבלים מתוחים, הדוקים, כורכים את הידיים שלו מאחורי הגב, נמתחים דרך הקולר שעל צווארו.
כל תזוזה קטנה? רק מהדקת את הקולר, לוחצת עוד קצת על הגרון. מזכירה לו מי מושכת בחוטים.
הוא יודע כל ניסיון לברוח, כל ניסיון למרוד, ייגמר בתחושת חנק, בכאב חד ומהיר שיאלץ אותו להיכנע מחדש.
אבל הוא עדיין מנסה. ברור שהוא מנסה. בטיפשותו, בנואשותו, עם כל שריד של אגו מגוחך שעוד נשאר לו.
כל ניסיון להיאבק רק מהדק יותר את החבלים. כל משיכה לאחור קולר חונק, שיעול חנוק, עיניים נפערות בפחד רגעי.
אני עומדת מולו בשקט. מחזיקה ביד את הדילדו השנוא עליו. לא מאיימת. לא מדברת.
פשוט נותנת לו לראות.
הוא מבין מיד מה אני רוצה. הגוף שלו מתקשח. הפנים מתכווצים.
אני לא ממהרת.
ניגשת אליו, קרובה מדי, מחזיקה את הדילדו מול הפנים שלו. מצמידה את הדילדו בעדינות לשפתיים.
הוא מסובב את הראש. החבל נמתח. הקולר חונק. הוא נחנק קלות, משתעל, מתפתל.
אני לא מגיבה. רק מחכה.
היד השנייה שלי אוחזת בסנטר שלו, מחזירה את פניו אליי.
אני לוחצת בעדינות. מרימה לו את הראש, קובעת את הקצב.
"דיברנו על זה," אני לוחשת בשקט. "אתה יודע מה לעשות."
הוא סוגר את השפתיים חזק, הראש שלו רועד מרוב מאמץ.
עוד דחיפה קלה עם הדילדו. עוד מתיחת חבל. עוד לחץ על הצוואר.
עוד שיעול, עוד השתנקות, עוד רגע קטן שבו הוא מרגיש את חוסר האונים האמיתי.
הפה שלו מתחיל להתרכך. לא מתוך רצון. פשוט כי הגוף שלו לא עומד בזה יותר.
אני דוחפת בעדינות שוב. רק את קצה הדילדו.
הוא נרתע מיד, משתעל, מנסה להדוף אותי אבל הידיים שלו קשורות. הראש שלו כלוא. הבריחה לא קיימת.
אז אני נסוגה רגע. מחייכת לעצמי. מחכה.
הוא מנסה לנשום.
מנסה לארגן מחדש את עצמו, לשמור על מראית עין של שליטה.
ואז אני מתקרבת שוב.
הפה שלו נפתח. חצי מילימטר. בקושי.
אבל מספיק. הדילדו חודר פנימה. הקצה בלבד.
הוא גונח. נאנק. מנסה להתפתל.
אני מהדקת לו שוב את הסנטר. מחזיקה אותו במקום.
עוד דחיפה קטנה. ועוד אחת.
כל פעם שהוא מנסה להתרחק החבל מושך אותו חזרה.
כל ניסיון לברוח חונק אותו מחדש.
וזה קורה. לאט. בלי דרמות.
הפה שלו מתחיל להיפתח כל פעם קצת יותר מהר.
כל דחיפה פחות התנגדות.
כל מתיחה פחות מאבק.
הדילדו מחליק פנימה יותר בקלות.
הראש שלו שוקע לאחור.
העיניים שלו הופכות מזוגגות, מתרוקנות.
אני מוציאה את הדילדו החוצה לאט.
קו רוק מתוח מחבר את השפתיים שלו לקצה.
והוא?
לא מחכה אפילו. הפה שלו פשוט נפתח. באינסטינקט. רחב. מוכן. בלי פקודה. בלי הכרח. בלי מחשבה.
זונה טובה. פה גדול. צעצוע
הוא לא הבין מתי זה קרה.
מתי עבר מהמקום שבו הוא נלחם למקום שבו הפה שלו נפתח לבד, רעב, מחכה.
אני מחזיקה את הסנטר שלו, מסתכלת לו עמוק בעיניים.
הן ריקות. מותשות. מובסות.
הפה שלו עדיין פעור. רחב, רפוי, ממתין.
אני לא ממהרת.
פשוט נהנית מהרגע מהנשימה הכבדה שלו, מהרעד הקטן בזווית שפתיו, מהעובדה שהוא כבר לא זוכר למה בכלל ניסה להילחם.
בלי להתריע, אני לוקחת את הדילדו הרטוב ומשעינה אותו על השפתיים שלו.
נותנת לו להרגיש את המשקל, את הלכלוך, את העובדה שהוא הוא זה שהרטיב אותו.
ואז בעדינות אני מורחת את הרוק שלו על פניו.
על הלחיים. על קצה האף. על הסנטר.
מסמנת אותו , באיטיות כמו שמורחים צבע על קנבס.
כמו שחותמים על רכוש. הוא לא זז. רק עוצם עיניים, סופג את ההשפלה
"למדת את השיעור," אני אומרת בקור שקט.
הוא לא עונה. ברור שהוא לא עונה.
הצעצוע השבור שלי.